*1, ש"נ, מ"ר חֲמִיטוֹת, — א) כעין עֻגה דקה רכה, אפויה בשמן, Brotkuchen; galette; flat cake: האופה חמיטה2 על גבי חמיטה עד שלא קרמו בתנור (טבו"י א א). המקפה והחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביהן (שם ב ד). אי אתה מודה במקפה וחמיטה3 של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו (תוספתא דם ב ח). כשהיינו הולכין אצל ר' הושעיה רבה לקיסרין ללמוד תורה היו נותנין חמטתינו4 על גבי קבוטין של מורייס והיו טועמין בה טעם מורייס (ירוש' תרומ' י מז.). — ב) כמו חַמְטָה, המחבת שמטגנים בה החמיטה: בנתון בחמיטה ובתמחוי אבל בנתון בצלוחית נטבל (ירוש' מעשר' א מט:). — ואמר המליץ: ומגזל וחמס ימלאו חמיטתם, תוך ומרמה יחשבו על מטתם, ואין חקר ומספר לרוע חטאתם (הקדמ' תוכח' מוסר לעזר' הבבלי).
1 לא נתברר מקורה, ועי' הערה לקמן.
2 אמר רה"ג: חמיטה א"ד חמתה פי' ריפא בלשון רבנן. ע"כ. וכן הרמב"ם: וחמיטה עוגה רקיקה. ע"כ. ובערב': קד בינא אן חמיטה ג'רדקה (גוף הערבי). וכן שאר המפרשים. והנה הטילו קצת החדשים (B. Brül, Jahrb. Kr. Lehw. וכן קרויס VII, 66) ספק בכשרותו השמית וגזרו עליו שהוא זר, מלשון יונית. אך כבר דחה Löw (קרויס שם) השערה זו והחליטו לשמי. ואולי יש קצת יחס בין שם זה ובין השרש ח'מט خمط בערב' שמשמש במשמ' טוב הריח של יין וחלב וגם של צלייה וטגון. וכבר העיר על זה לוי.
3 כך בתוספתא שבש"ס וילנה, ובמהד' צוק"מ חמתה.
4 צ"ל חמיטתנו.