חֲנוּפָּה, ש"נ, — כמו חֹנֶף: מאת נביאי ירושלם יצאה חֲנֻפָּה לכל הארץ (ירמ' כג יה). — ב) *מדת החוֹנֵף, מי שמחניף לחברו, Schmeichelei; flatterie; -ry: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל (קדוש' מט:). בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עיסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו (סנה' נב.). מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים (סוט' מא:). כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם (שם). כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם (שם). כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה (שם מב.). עשרה חלקים של חנופה בעולם תשעה בירושלם ואחד בכל העולם (מד"ר אסת', בשנת שלש). ואין לך גסות כגסות של עילם ואין לך חנופה כחנופה של בבל (אדר"נ כח).