, ש"ז, — מה שמכינים ושומרים לשעת הצרך,  Vorrat;  provision: ונתתי את כל חֹסֶן העיר הזאת ואת כל יגיעה ואת כל יקרה ואת כל אוצרות מלכי יהודה אתן ביד איביהם ובזזום ולקחום והביאום בבלה (ירמ' כ ה).  קשר נביאיה בתוכה כארי שואג טרף טרף נפש אכלו חֹסֶן ויקר יקחו אלמנותיה הרבו בתוכה (יחזק' כב כה).  ידע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים כי לא לעולם חֹסֶן ואם נזר לדור דור (משלי כז כג=כד).  — ובהשאלה:  והיה אמונת עתיך חֹסֶן ישועת חכמת ודעת יראת יי' היא אוצרו (ישע' לג ו).  בית צדיק חֹסֶן רב ובתבואת רשע נעכרת (משלי יה ו).  — ובמשמ' °דבר יקר, ואמר הפיטן:  לבבתני חֹסֶן יקרי מזכרת, מה יקרו קשוטיך בעז ותפארת (שבת חוהמ"פ, שני שדיך).  - ובמשמ' יֹפי, ואמר המשורר: אהה אפס, קהל פאס, יום נתנו למשסה, ואי חֹסֶן, קהל תלמסן, והדרתה נמסה (ראב"ע, אהה ירד).  אשרי עין ראתה נוה צדקך וְחֹסֶן גבולו, וכהן משרת בשמונה בזבולו (רמב"ע, יוה"כ, אשרי עין).  עליה (על השפחה) מתג ורסן, ובלחייה יופי וחוסן (ר"י חריזי, איתיא' ח, העבד והשפחה).