1 בארמ' חפורה:  כי פליגי בחפורה והוה שובלי (ב"בק כד.), כך גרס' הערוך, ובנוסח' חפירה.  ופרש רגמ"ה:  שהגיח להם אביהם חזיז ונתגדלו עד שנעשו שבלים.  ע"כ.  וכן רש"י (יבמ' סג.):  שחת ששכרה מועט ואוכל עשבים וחזיז במלח, והוסיף עוד:  ירק מן התבואה עד שלא הביאה שליש.  ע"כ.  וכן רשב"ם (ב"ב שם): שחת הניח להן ונעשו אחרי כן שובלי.  ע"כ.  וכן נראה מלשון הרמב"ם בהלכותיו שתרגם חפורה והוו שובלי: כגון כרמל שנעשו שבלים (נחל' ג ד).  ולא נתברר מקור מלה זו.  י' לוי אמר שכמו שחת משמש גם במשמ' שוחה וגם במשמ' מה שעולה מהזרע בראשיתו כן משמש גם השרש חפר בשתי משמעות אלה, והביא גם דמיון מערב' שאומרים חאפרה حافره  במשמ' תחלת דבר.  אך כבר דחה כל זה פלישר בהערותיו.  אבל, גם השערתו של פלישר כי חפורה הוא סרוס מן חרופה, מערב' ח'רפ  خرف במשמ' תלש  — דחוקה, כי עקר שמושו של ח'רפ הוא לקיטת הפֵרות בסוף הקיץ.  והנה בערב' אין למלה זו חבר לפי צרוף האותיות, אבל עצם המושג הזה, ר"ל העשב הרך שצמח מהזרע של השעורה ועוד לא נעשה לשבלים ונקצר כשהוא ירוק למאכל לבהמה, ישנו גם בערב' ושמו קציל  قصيل, מן קצל  قصل  שר"ל חתך: אלקציל והוא אלשעיר יג'ז אחצ'ר לעלפ אלדואב (אלמצבאח).  ובעבר': הקציל והוא שעורה שיקצרוהו ירק למספא להבהמות.  ומשק' אחר מזה השרש בעצמו, קַצַל וקצַאלַה  قَصَل  قصاَلَة  משמש במשמ' פסלת מן הבר, מהדגן, ואמר אללחיאני: קצאל אלטעאם מא יח'רג' מנה פירמי בה ת'מ ידאש  אלת'אניה וד'לב אד'א כאן אג'ל מן אלתראב ואלדקאק קלילא, ע"כ, ובעברית: קצאל הדגן הוא מה שיצא ממנו ויושלך ואח"כ יוּדש פעם שנית והוא כשהיה קל מעט מעפר ואבק.  וכן אלקצל, ואמרו עוד: אלקצל פי אלטעאם מת'ל אלזואן, ע"כ, ובעבר': הקצל בהדגן הוא כמו הזוּנים, וכבר אמר המשורר: קד ע'רבלת וכרבלת מן אלקצל, ע"כ, ר"ל כבר נֻפה וכֻבר מן הקצל.  ואמר אלפרא וז"ל: פי אלטעאם קצל וזואן וע'פי מנקוצ וכל הד'א ממא יח'רג' מנה וירמי בה, ע"כ, ובעבר': בהדגן יש קצל וזוּן ומוץ וכל זה ממה שיצא ממנו ויושלך בו.  ע"כ.  — מכל זה נראה כי שני המשקלים קציל וקצל וקצאלה משמשים בשני המושגים של שחת ושל פסלת הדגן כעין זוּן.  והנה לא באה המלה חפורה בתוך סגנון עברי, אך צורתה עברית, ורגלים לדבר כי גם אצל היהודים שמשו שני משקלים חפורה וחפורית האחת במשמ' שחת והשנית במשמ' פסֹלת דגן וכדומה, ועי' חפורית.