* 1, חָרוּב, ש"ז, מ"ר חַרוֹבִים, חָרוּבִים, — אילן דומה במראהו לאילן התפוח, והוא דחוס בעלים ונותן פרי כעין תרמיל ארוך נוצץ ובשרי, מתוק הטעם ובו גרעינים קשים, Bochshornbaum; caroubier; carob-tree:  ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה (כלא' א ב).  מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה בחרוב ובשקמה חמשים אמה (ב"ב ב ז).  אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת (שם יג).  המוכר את השדה מכר את האבנים וכו' ואת החרוב שאינו מורכב (שם ד ח).  המקדיש את השדה לא הקדיש החרוב המורכב ושקמה הישנה (ירוש' שם סוף ד).  גוי אחד שאל את ר"ג אמר מפני מה נגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה א"ל אלו נגלה על חרוב אחד או על תאנה אחת כך היית שואלני (מד"ר במד' יב).  את סבור שמתחת חרוב אחד או שקמה אחת הביאה לו (האלהים לאדם את חוה) אלא משקשטה בכ"ד מיני תכשיטין אח"כ הביאה לו (שם בראש' יח).  אין הארץ שותה אלא לפי חסומה אם כן מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה ששרשיהם עד תהום (שם יג).  — ומ"ר:  ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים פאה א ה.  אר"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח ולחרובין כל הרואין זה את זה (שם ב ד).  מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית וכו' החרובין משישלשלו והגפנים משיגריעו (שביע' ד י).  לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית (שם ז ה).  דקלים וזיתים וחרובין אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט (ר"ה יה:).  — והפרי, התרמילים המתוקים:  ב' ציבורי זיתים וחרובין שכחה (פאה ו ה).  הדבילה והתמרים והחרובים האורז והכמון (דמאי ב א).  חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש (שבי' ז ז).  החרובין (חייבים במעשרות) משינקדו וכל השחורים משינקדו (מעשר' א ג).  הפרד והצמוקין והחרובין משיעמיד ערימה (שם ו).  והחרובים עד שלא כנסם לראש הגג מוריד מהם לבהמה (שם ג ד).  אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה (שבת כד ב).  לולבי הזרדין והחרובין עד שלא ימתיקו (תוספתא מע"ש א יג).  חרובין מאכל בהמה הן (ירוש' מעשר' ג א).  בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכ' יז:).  בבקשה ממך מפני שאני בדוחק השאילני כור של חרובים א"ל בוא וטול א"ל השאילני כור של שעורים והנח כור של חרובים א"ל בוא וטול (מדר' אגדת בראש' פו).  — ומשל: משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים מפני שאין לי פת חטים מפני מה אתה אוכל חרובים מפני שאין לי דבילה (ספרי, בהעלותך פט).  —  ומיני חרובים גרועים:  חרובי שיטה וחרובי תלמונה וחרובי גירודא2 שאין נאכלים (ספרי דבר' קה).  והיו אוכלים (רשב"י ור"א בנו בהיותם במערה) חרובין של גרוד' עד שהעלה גופן חלודה (מד"ר בראש' עט).  —  וקללה:  חרובין תאכלו (מד"ר ויקר' לה), ר"ל תהיו דלים ורשים שיהיה מאכלכם חרובים.  יושבין (אוה"ע) משיחין בי ומלעיגין בי ואומרין (כדי שלא נצטרך לחרובים3 כיהודים) (ר' אבהו, מד"ר איכ', פתיח').  —  וברפואה:  החרובים הדומים לקרני עיזים מתוקים וחמים ויבשים מונעים את הרוחות ומכניעים את הליחה וכובשים את המררה (אסף הרופא 31).  חרובים הצומחים בקוצים בארץ גלייה ופרים דומה לכליות הכבשים מחזיקים את הילוך המעיים (שם).