ש"ז, סמי' חֲרוֹן, מ"ר חֲרוֹנִים, בכנ' חֲרוֹנֶיךָ, — שה"פ מן חָרָה, בפרט בחבור עם אַף, חֲרוֹן אַף, כעס, קצף עז, Zorn; colère; anger:  והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חֲרוֹן אַף יי' אל ישראל (במד' לב יד).  הנה יום יי' בא אכזרי ועברה וַחֲרוֹן אף לשום הארץ לשמה (ישע' יג ט).  על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת יי' צבאות וביום חֲרוֹן אפו (שם יג).  ונדמו נאות השלום מפני חֲרוֹן אף יי' (ירמ' כה לז).  והבאתי עליהם רעה את חֲרוֹן אפי נאם יי' ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם (שם מט לז).  בטרם לא יבוא עליכם חֲרוֹן אף יי' (צפנ' ב ב).  לפני זעמו (של אלהים) מי יעמוד ומי יקום בַּחֲרוֹן אפו חמתו נתכה כאש והצרים נתצו ממנו (נחום א ו).  הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי אשר עולל לי אשר הוגה יי' ביום חֲרוֹן אפו (איכ' א יב).  ועתה שמעוני והשיבו השביה אשר שביתם מאחיכם כי חֲרוֹן אף יי' עליכם (דהי"ב כח יא).  — עָשָׂה חֲרוֹן-אַפּוֹ בפלוני, עשה לו הרעה שזמם בקצפו עליו:  לא שמעת בקול יי' ולא עשית חֲרוֹן-אַפּוֹ בעמלק (ש"א כח יח).  לא אעשה חֲרוֹן-אפי לא אשוב לשחת אפרים (הושע יא ט).  — שָׁפַךְ חֲרוֹן-אַפּוֹ על פלוני:  כלה יי' את חמתו שפך חֲרוֹן אפו ויצת אש בציון (איכ' ד יא).  כי משפטי לאסף גוים לקבצי ממלכות לשפך עליהם זעמי כל חֲרוֹן אפי (צפנ' ג ח).  — שָׁלַח חֲרוֹן-אַפּוֹ בפלוני:  ישלח בו חֲרוֹן אפו וימטר עלימו בלחומו (איוב כ כג).  ישלח בם חֲרוֹן אפו עברה וזעם וצרה (תהל' פח מט).  — חֲרוֹן אַפּוֹ הִשִׂיג את פלוני, הגיע עדיו וחל עליו:  שפך עליהם זעמך וַחֲרוֹן אפך ישיגם (תהל' סט כה).  —  שָׁב חֲרוֹן אַפּוֹ מפלוני, חדל כעסו וקצפו מפלוני:  וישב חֲרוֹן אף יי' מישראל (במד' כה ד).  על זאת חגרו שקים ספדו והילילו כי לא שב חֲרוֹן אף יי' ממנו (ירמ' ד ח).  לא ישוב חֲרוֹן אף יי' עד עשתו ועד הקימו מזמות לבו (שם ל כד).  עתה אל תקשו ערפכם כאבותיכם תנו יד ליי' וכו' ועבדו את יי' אלהיכם וישב מכם חֲרוֹן אפו (דהי"ב ל ח).  —  ושָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, חדל מקצֹף:  שוּב מֵחֲרוֹן אפך והנחם על הרעה לעמך (שמות לב יב).  ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב יי' מֵחֲרוֹן אפו (דבר' יג יח).  ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה וישב יי' מֵחֲרוֹן אפו (יהוש' ז כו).  אך לא שב יי' מֵחֲרוֹן אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה (מ"ב כג כו).  ישוב ונחם האלהים ושב מֵחֲרוֹן אפו ולא נאבד (יונ' ג ט).  *ונסתלק ח"א:  א"ל בר קפרא לרבי ראיתי (בחלומי) חוטמי שנשר א"ל חרון אף נסתלק ממך (ברכ' נו:).  — וחָרוֹן לבד, בלי אַף:  וברב גאנך תהרס קמיך תשלח חֲרֹנְךָ1 יאכלמו כקש (שמות יה ז).  הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל כי חָרוֹן אל כל המונה (יחזק' ז יב).  כי חֲרוֹנִי אל כל המונה (שם יד).  אז ידבר אלימו באפו וּבַחֲרוֹנוֹ יבהלמו (תהל' ב ה).  הלוא כה עשו אבתיכם ויבא אלהינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חָרוֹן  על ישראל לחלל את השבת (נחמ' יג יח).  — ומ"ר:  עלי עברו חֲרוֹנֶיךָ בעותיך צמתתוני (תהל' פח יז).  — ואמר המשורר: וישובו מקנאי מעלתי מלאים מחמת אף חרונים, ואת חחי באפיכם אשוה ואתן על לחייהם רסנים (רשב"ג, שירי שלמה ט).  — ואמר הפיטן:  מלך עליון שומע אל אביונים, ומאזין חנונים, מאריך רצונים, ומקצר חרונים (קרוב' ב ר"ה, מלך עליון).  עלתה מהעזרה אל הגג בחרונים, וראתה אותם עושים כונים, עזבה מקום קדש ונאמה בשנונים, טוב שבת על פנת גג מאשת מדנים (קינ' לת"ב, שכינה צועקת).  זכור אומן אשר אמן כאב המגדל בנים, ברית עניו וחזיוניו נאמן הנאמנים, יקותיאל בחיל האל משיב אף וחרונים, אשר הוציא וגם המציא פדות לבני איתנים (סמא"צ, סליח' ר"ה, ישראל).  אם בגלות ישן נושן, ארכו לך זמנים, עוד מעט אפי יעשן, אעורר חרונים (ר"י נאגארא, זמיר', עו"ת צד).  —  ובנוסח' החרם:  ויאפל מזלו (של המָחרם) במעונים, ויהיה לקצף אף וחרונים, ותהיה נבלתו לחיות ופתנים (חרם הגדול, בוקשד', ערך חרם).