* 1, =חוֹר, ש"ז, — הברזל החד הרחב שבקצה האחד של המרדע וכדומה: חרחור2 שנפגם טמא עד שינטל רובו (כלים יג ג). המרדע יש לו אחוריים ותוך משבעה לחרחור מארבעה לדרבן (שם כה ב). שירי חרחור מלמטן שבעה (שם כט ח). מרדע3 שניטל חרחור טמא מפני הדרבן ניטל הדרבן טמא מפני החרחור נחלק לשנים ונשתייר בחרחור עד שבעה טפחים ובדרבן עד ארבעה טפחים טמא (תוספתא כלים ב"מ ג ז)
1 לא נתברר מקורו, ועי' הערה שלקמן. —
2 פרש רה"ג וז"ל: שוביא דמרא בל' חכמים בטיית שהוא חותך משני צדדין. ע"כ. ואין ספק כי הלשון משובש וצ"ל שכה בטיית שופתא דמרא בל' חכמים (כך הלשון בערוך) שהוא חותך משני צדדין. וכעין זה רמב"ם בפירושו (כה ב): חרחור הוא הברזל הדומה לרומח יהיה בקצה המרדע. ע"כ. וכן הר"ש כאן: חרחור נראה שהוא אחד מכלי האיכר שעשוי כעין מר שחופרין בו את הקרקע וחרחור זה ברזל שלו מחודד לחתוך בו שרשין שלא יעכבו את המחרישה.
3 כך הגרסה בהר"ש במקום הנזכר, ובנוסח' וכן במהד' צו"מ מרדה, וחסרה כאן בבה שלמה שהביא הר"ש.