ש"ז, בכנ' חָרִישׁוֹ, — א) הזמן שהאכר חֹרש שדהו, Pflügezeit; temps de labour; plowing time: כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חָרִישׁ וקציר (בראש' מה ו).  — ב) עצם העבודה, Pflügen; labour; plowing:ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת בֶּחָרִישׁ ובקציר תשבת (שמות לד כא).  — ובתו"מ במקור נדפס 'ובסהמ"א': גמר חריש בחצות יום לא יאמר בוא ונכש בשדה אחרת (תוספתא ב"מ ז ו).  אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית (ר"ה ט.).  מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה (שם).  — ואמר המליץ: התחשוב לפניך היהודים, לפניך עתודים, הלא אתה כשור חריש, ומי יתן ותהי אויל מחריש (אבר' בר הלל, מגי' זוטא הרשע).  — והשדה שצריך לחרֹש: (לקוח יקח המלך את בניכם לעבודת הצבא) ולחרש חֲרִישׁוֹ ולקצר קצירו (ש"א ח יב).  — ג) *צורת החרישה: אין מחייבין אותו להיות חורש חריש דק אלא גס (תוספתא כלא' א יז).