1, ש"ז, — מַגַּל יד, כלי שהאכר קוצר בו את השבלים, קטן מהמגל, Sichel; faucille; sickle : מהחל חֶרְמֵשׁ2 בקמה תחל לספר שבעה שבעות ועשית חג שבעות (דבר' יו ט-י). כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וְחֶרְמֵשׁ לא תניף על קמת רעך (שם כג כו). — ובסהמ"א: מסמר שעקמו לו להיות פותח ונועל וכו' נתנו בחרמש שלא ישמט המסיט (תוספתא כל' ב"מ ב יד). אילן שהתליע מגרדין אותו בחרמש או בקרדום (רב נחש' גאון, בסוף תש' גאו' ריט"ע). — ואמר הפיטן: ליל שמורים עמר חֶרְמֵשׁוֹ פלחם, ובמלחמת תנופה נלחם (מער' ליל יוה"כ, ל"ש).
1 לא נתברר מקורו. קצת החדשים אמרו שנגזר מן חרם בהוספת ש המשקל, אבל אין בשרש חרם שום משמעה שיסתעף ממנו שם לכלי קצירה. ועי' בהערה לקמן.
2 ת"א מגלא, וכן רסע"ג אלמנגל. וכן שאר התרגומים הקדמונים וכל המפרשים הקדמונים והאחרונים. ואולם מפני שלא בא בתנ"ך השם הזה אלא בשני המקומות האלה ובכל שאר המקומות שמדובר שם על ענין קצירת הקמה השתמשו רק בשם מגל, קצת קשה להניח כי השם חרמש אינו אלא שם נרדף להשם מגל ואין שום הבדל ביניהם. ומשמוש הלשון בזמן המשנה אנו רואים כי היו להיהודים שני מיני מגל, אחד קטן ואחד יותר גדול, וקראו להראשון מגל יד ולהשני מגל קציר, ונראה מהענין בשני המקומות שבא בהם השם חרמש, שהוא הקטן. במקום הראשון מדבר הכתוב בעת שהאכר רק מתחיל לקצור מעט שבלים שבשלו בשדהו, ולזה האכר משתמש במגל קטן, ובמקום השני הכתוב מדבר באדם שבא בקמת רעהו שרשאי הוא לקטוף מלילות אך לא לקצור במגל, וגם כאן יותר יש לחשוב כי הכונה היא למגל קטן שרגילים ב"א להביא בידיהם. ומשמושו של רב נחשון גאון שמובא בפנים נראה כי חרמש הוא כעין סכין עקום, ופיו לא עשוי פגימות. ור' אהרן הקראי (בס' גן עדן) חלק בין חרמש ומגל שהחרמש הוא בלח ומגל הוא ביבש. והנה עצם זה השם חִרְמִשׂ حِرْمِس ישנו גם בערב' ויאמרוהו לאדמה קשה, חלקה, שאין על פניה שום צמח. ואולי נסתעף מזה השם חרמש בעבר' לכלי שעושה את האדמה חרמש, ר"ל כלי שבו מחליקים את פני האדמה. קצת החכמים ראו בחרמש המלה הערבית הרמוז ھرموز במקור נדפס בערבית 'ھرميز' לסכין, ואחרים גלמושׁׁ, כלי ברזל ישתמשו בו בשעת הקצירה להדק את קני השבלים יחד.