1, ש"ז, בהפס' חָרֶס, — שֵׁם מחלה, מין ממיני השחין בעור, שגורם אכּוּל וחכוך חד וקשה, Juckblarrern ; prurigo : יככה יי' בשחין מצרים ובערפלים ובגרב וּבֶחָרֶס אשר לא תוכל להרפא (דבר' כח כז). — ואמר המשורר: לולא בנו יעקב יחיה את שחין ימים בטל חסדו ורופא חרסו (ר"ר בן סהל בשבח רמב"ע).
1 לא נתברר מקור שם זה. אמר רד"ק: נקרא חרס לפי שמחככין אותו בחרס כמו שנאמר ויקח חרש להתגרד בו ע"כ. וגם רוב החדשים סוברים כי חרס זה דומה ל *ג. חרס שלקמן ועקר משמ' הוא החכוך. אבל במשמע' כלי חרס לא אמרו בעבר' הקדומה חרס בסמך אלא חרשֹ בשֹין שמאלית, ורחוק הוא שאמרו אז משרש זה בעצמו להמחלה חרס בסמך ולא כמו"כ בשֹין שמאלית. ובאמת, שרש חרשֹ בערב', שהוא מקביל להשרש חרשֹ בעב' שממנו חרשֹ, אינו משמש כלל במשמ' חכוך וגרוד, ואין שום שם משרש זה למין שחין על העור. ועפ"י כללי חלוף האותיות בין עבר' וערב' יותר נראה כי חרס זה מקביל להשרש חרצ בערב', והשם חרצה حرصة לפצע שקורע העור. ובדבר משמ' המלה בדיוק הנה אונק' תרגמה בחרסא, וכן בסור', ואעפ"י שהמלונים הסורים תרגמו חרסא בגרב הערבי, אין ספק בדבר כי בעבר' היה הבדל בין גרב ובין חרס. ואמרו בגמ' חרס הוא גרב היבש, והשבעים תרגמו במלה שר"ל אכּול וחכוך קשה, וכן הירונ' תרגם prurigne, וכן רסע"ג חכה حکَة בערב'.