, חָר, פ"ע, עבר חָרָה, חָרֹתִי 1, עת' אָחֹר יָחֹר, יָחֹרוּ1, —  חר הדבר, נעשה חם מאד ונשרף, brennen, glühen; brûler; burn, glow: והעמידה (את הקדרה) על גחליה רקה למען תחם וְחָרָה נחשתה  (יחזק' כד יא).   — והעצם בגוף בע"ח מחֹם הטבעי, במשמ' נתיבשה וכלתה: עורי שחר מעלי ועצמי חָרָה מני חרב (איוב ל ל).  — ובמליצה, במשמ' כלה ונשמד:  על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו ישבי בה על כן חָרוּ 2 ישבי ארץ ונשאר אנוש מזער (ישע' כד ו).  

— נִפע', נָחַר נִחַר, עת' יֵחַר, —  כמו קל: נָחַר מפֻח מאשתם עפרת לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו (ירמ' ו כט).  הנה לאש נתן (עץ הגפן) לאכלה את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נָחָר היצלח למלאכה (יחזק' יה ד).  כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד 3 נִחָרוּ (תהל' קב ד).  הנה בהיותו (עץ הגפן) תמים לא יעשה למלאכה אף כי אש אכלתהו וַיֵּחָר ונעשה עוד למלאכה (יחזק' יה ה).  הרבה העצים הדלק האש התם הבשר והרקח המרקחה והעצמות יֵחָרוּ (שם כד י).  — ובהשאלה להגרון, נִחַר הגרון מצעקה וכדומה, נתיבש הגרון ונעשה הקול צרוד 4, heiser  w; dev. enroué; bec.  hoarse:  יגעתי בקראי נִחַר גרוני כלו עיני מיחל לאלהי (תהל' סט ד).

—  נִחֲרוּ בִי, עי' חָרָה  ועי' נחר.