1, פ"י, עת' יַחֲרֹק, יַחַרְקוּ, מקו' חָרֹק, ― חָרַק שֵׁן, חָרַק שִׁנָּיו על פלוני, וחָרַק בְּשִׁנָּיו עליו, ― חכך שן בשן בדחיקה ונשמע מביניהם קול חד צרוד,  knirschen; grincer (les dents); to gnash (the teeths),  בפרט בכעס וקצף בכונה של קלס ולעג: פצו עליך פיהם כל איביך שרקו וַיַחַרְקוּ שן אמרו בלענו (איכ' ב יו). בחנפי לעגי מעוג חָרֹק עלי שנימו (תהל' לה יו). זמם רשע לצדיק וְחֹרֵק עליו שניו (שם לז יב). רשע יראה וכעס שניו יַחֲרֹק ונמס (שם קיב י). ― ומצוי בסהמ"א: התחיל בלעם חורק שיניו עליו (על בלק) שהיה נפשו רחבה (מד"ר במד' כ). ― *וחָרַק שניו מצער וכאב לב: (אומרים לרשע בעולם הבא) אם אין אדם מתקן לו מן הישוב מה יאכל במדבר מיד חורק שיניו ואוכל את בשרו (שם קהל', מעוות).

― פִע', *חֵרֵק, מְחָרֵק, ― כמו קל בנחץ הפעולה: אמר רשב"י התחיל (פרעה) מחרק עליהם שיניו ואומר נרפים אתם (מד"ר שמות ה). שבכל יום ויום היו אומות העולם מחרקין שיניהם ומרמזים בעיניהם (פסיק' רבתי, שוש אשיש).

― הִפע',  °הֶחֱרִיק: מפה ומפה הביא עלי מעריק, ובלעגי מעוג שִני צר החריק, וכלה כחי בנאום ותם לריק (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איכה תפארתי).