1 לא הפרידו חכמי הלשון בין שני השרשים האלה, ונמשכו אחרי הקדמונ' שמחתו את השם חת, חתּית וחתּה והפעל חת והשם מחתּה הכל במחת אחד, ומקור נתן גזנ' לכלם את השרש הדּ هدّ בערב', והסכימו לדעה זו הבאים אחריו. אבל, מבחינת הלשונ' זה קצת קשה, כי המושג הנשמע מהמלים חתית וחברותיה הוא ההפך מהמושג הנשמע מהפעל חת שאנו עסקים בו, כי בהראשון הכונה הטלת האימה והבהלה על אדם, והכונה בהפעל חתּוּ היא להפך, נשבר מפני פחד. ואעפ"י שאין זה מן הנמנעות בלשון אעפי"כ עדיף אם אפשר למצא מקור וסבה לחבור שני מושגים הפוכים בצרוף שרש אחד. ולכן יותר מסתבר, כי נתמזגו בצרוף חתת שני צרופים נבדלים ושונים בתחלה זה מזה. הצרוף הראשון היה בתחלה הדד, במשמ' העקרית וההשאלה שיש לו לצרוף זה בערב', שבה נשאר הצרוף כהויתו, ובפי העברים נשתנה קצת ויהי לחתת, וזהו ב. חתת. והצרוף השני הוא שהיה בתחלה ח'תת, וישנו גם בערב' ח'ת ختّ, ואח'תתא اختتا פרשו המלונים הערבים וז"ל: תע'יר לונה מן מח'אפה שלטאנ ונחוה, ובעבר': נשתנה גון פניו מפני מורא מן שולטן וכיוצא בזה, וכמו"כ נשבר מפני הבושה.