טִב

* 1, טִיב, ש"ז, בכנ' טִבּוֹ, טיבו, טִבָּהּ, טִבָּם, —  ענין ומהות ותכונה ודרך של דבר, Wesen, Weise; nature; condition:  ראוה מדברת עם אחד בשוק אמרו לה מה טיבו2  של זה איש פלוני וכהן הוא (כתוב' א ח).  אומר לו (אדם ליתרו) מה טיבך אמר אני חותן משה (מכי' יתרו, עמלק א).  שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו והם אומרים להם זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים (שם בשלח ב, פתיח').  לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה (ספרי דבר' שמד).  אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה אל תפליגנה לדבר אחר (ירוש' חגי' א עו ד).  מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה בי"ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה (ביצ' כ.).  מצא שדה מצויינת ואין יודע מה טיבו (אם) יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר (מו"ק ה:).  שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים (יבמ' עט.).  מה טיבו של בדאי הזה אפי' אומר דברים של אמת אין מאמינין אותו (מד"ר בראש' צד).  בא (השמש) עמד לפני המלך אמר לו המלך מה טיבך אמר לו אני הוא שנתתי לך גלוסקא (ילקוט שמע', תהל' קטז).  — ולמה הוא כך:  מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ראהו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא (בכור' ה ג).  — ומה טִבּוֹ של פלוני במקום פלוני, ר"ל למה הוא במקום ההוא, איך אפשר שיהיה במקום ההוא:  שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו (ב"ק קה:), למה הוא אצלך.  עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי (ב"ב קכז:).  וירדו אבותינו מצרימה מה טיבן של אבות כאן (מד"ר במד' יט).  נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך ושגר בשבילם לבקש אותם (את אחיו) בשוק הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות ומה טיבן בשוק של זונות אלא אמרו אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה שמא בקובא הוא ותפשו אותן והביאום לפני יוסף וכו' אמר להם בשוק של זונות מה טיבכם לא הייתם מתייראין מן העין (שם בראש' צא).  ויאמר מואב אל זקני מדין מה טיבן של זקני מדין כאן (תנחומא בלק ד).  וכי מה טיבו של ברק אצל דבורה (ילקוט שופט' ד מב).  — ומה טִבּו של פלוני לעשות כך וכך:  אמרו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן אמר להן מבנות דן אני (ספרא אמור רלה).  מה מעורבב השחוק שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיאטריאות שלהם ולשמחה מה זו עושה מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם (מד"ר קהל', לשחוק).  עלה (הבן) להביא יין ישן מן העליה הכישו נחש ומת המתין (אביו) לירד ולא ירד אמר אעלה ואראה מה טיבו שבני מתעכב (שם).  וכי מה טיבו של חור זה להיות מגדל שרצים (שם שה"ש, פשטתי).  ואומרין (אוה"ע) מה טיבו של ארון זה שמהלך עם ארון התורה (תנחומא נשא לד).  — דבר פלוני מה טִבּוֹ, למה הוא, מאין נלקח:  ואחד עשר יום היתירין (בחשבון ימי המבול) מה טיבן מלמד שימות החמה יתירין על ימות הלבנה אחד עשר יום (סעו"ר ד).  היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וכו' שבועה זו מה טיבה (שבוע' מח.), למה היא באה, מה סבתה.  ויזד יעקב נזיד אמר לו (עשו) מה טיבו של נזיד זה אמר לו שמת אותו זקן (מד"ר בראש' סג).  וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם (של זכריה) תוסס אמר להם מה טיבו של דם זה (שם איכ', פתיח'), למה הוא תוסס.  — מה טִבַּךְ, למה אתה עושה כך:  אם ת"ח מנצחים זה את זה אתם מה טיבכם (ב"מ נט:).  לאשה עוברה שהיה לה כעס עם אמה ועלתה אמה למעלה ובשעת לידתה היתה צווחת מלמטה והיתה אמה שומעת קולה מלמעלה והיתה אף היא צווחת כנגדה והיו שכנותיה אומרות לה מה טיבך וכי את יולדת עמה (ילקוט שמע', תהל' צא).  — ידע בטִב דבר פלוני, ידע תכונתו, בקיא בו:  כדי שיהא (הקטן) יודע טיב ברכה (ירוש' ברכ' ז יא:).  כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן (קדוש' יג.).  יודע בטיב של כו"ם ומשמשיה מבטל ושאינו יודע בטיב כו"ם ומשמשיה אינו מבטל (ע"ז מג.).  גדולים יודעין בטיב עכו"ם ומשמשיה קטנים אינם יודעין בטיב עכו"ם ומשמשיה (שם נז.).  ויודע הוא עניני מלחמה וטכסיסיה וטיב מארב (רש"י מ"ב יז ח).  — ואמר הפיטן:  כשדה הארץ בית חצר ומסבו, חנכת מזבח להדליק אש שבו, לקרבן תקנתי לעסוקי טבו3, עולים ויורדים בו (אזהר' לר"א הזקן, קמע"ג).  מסית ומדיח במחשכי חבם, חלל שבתותי במלאכת טבם, אבנים מחצב בם (שם).



1 בערב' טִבּ طِبؔ, ועי' הערה לקמן.

2 כך הכתיב מלא ביוד אחרי טית בכל ספרי הדפוס, ירוש' ובבלי ומדרש', וכן קוראים האשכנזים טיבו, בבית רפה, רק במשנ' מנוקדות נדפסות ליבורנו תריז ואמשט"ד:  מה טִבּוֹ בית דגושה.  ואמר ר"ב מוספיא, כי טיב הוא טבע.  ורוב בעלי השרשים חשבוהו מנע"י, וחפש לו לוי מקור בשרש ט'אב ﻅاب בערב' במשמ' דבור ושאון וצעקה.  וכל הדחק הזה הוא מפני שעפ"י הכתיב הרגיל חשבוה משרש נע"ו או נע"י, אבל רגלים לדבר שהנקוד  טִבּוֹ בבית דגושה נוסד על איזו קבלה, כי לא יעלה על דעת אדם מסברת עצמו לנקד  טִבּוֹ.  וראיה לדבר גם המלים  טבּוֹ וטבּם באזהרות ר"א הזקן.  ואין שום ספק בדבר כי זו באמת היא הקריאה האמתית, והמלה היא מהכפולים משרש טבב طبب שישנו בערב', ומשמש בלשון זו במשמ' מהירות וחריצות וזריזות, והמלה  טִבּ طب פרשוה הערבים אלשאנ ואלעאדה ואלאראדה, ר"ל הדבר והענין והמנהג והרצון, ואומרים ממש כמו בעבר' מא  טִבּכ, מה  טִבּך, במשמ' מה ענינך ומה רצונך וכו', וכבר העיר קוה' על מקור הערבי הזה להמלה העברית.

3 ובהערות שם:  טבו מלשון מה טיבו של עובר זה, ע"כ.  ואין ספק כי הבית היא דגושה לא בלבד מפני שכך הוא הכתיב חסר אלא מפני החרוז.

חיפוש במילון: