* 1, ש"ז, — שֵם רוח חם ששולט בא"י בזמן חג השבֻעות, ויום טבוח, יום שרוח זה מנשב בו, ונתיחד השם ליום ערב שבֻעות או יום אחרי חג השבעות שהיו טֹבחים בו קרבנות החג2: עצרת שחל להיות בערב שבת בש"א יום טבוח אחר השבת ובה"א אין לה יום טבוח ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת (חגי' ב ד). ערב הפסח כפסח ויום טבוח כעצרת (ירוש' שם ג עט ד). מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר' טרפון וכו' מפני שיום טבוח היה (גמ' שם יח.).
1 בערב' טביח'ה طَبيخَة , ועי' הערה לקמן.
2 מלשון המשנה ובפרט מלשון הירושלמי המובא בפנים נראה ברור, כי השם יום טבוח היה קבוע בלשון רק לחג השבועות, ולא נתברר טעם הדבר, ומדוע לא קראו יום טבוח את יום טביחת הקרבנות לשאר החגים. והנה בגמ' (שבת קכט:) אמרו: מעלי יומא דעצרת סכנתא (להקיז דם) וכו' דנפיק בי זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו, ע"כ, ובעבר': ערב יום עצרת סכנה להקיז דם מפני שיוצא בו רוח ושמו טבוח שאם לא קבלו ישראל תורה היה טובח את בשרם ואת דמם. ונראה מלשון המאמר הזה, כי עצם הדבר שהרוח הנושב בימים שלפני חג השבועות שמו טבוח הוא מן המציאות, ורק טעם השם הוא סברה על פי הדרש. ולפי טבע הרוחות המנשבות בא"י הוא הרוח הנקרא שׂמום سموم בערב', שהוא רוח חם לוהט ומזיק כמו סם המות. ואומרים בערב' כמו"כ יום שׂאמ, ר"ל יום שמנשב בו רוח שׂמום. והנה השם טביח'ה طبيخة בערב' משמש גם במשמ' רוח חם ומ"ר ממנו טבאיח אלחר, פרשו המלונים הערבים: שמאימה פי אלהואגר, ר"ל הרוחות הנקראים שמום בשעות היותר חמות של היום, והשם טאבח' طابخ ומ"ר טבֹח' פרשו המלונים הערבים: אלמלאיכה אלמוכלינ באלעד'אב יעני אלכפאר, ר"ל המלאכים הממונים ליסר את הרשעים. מכל העדיות האלה נראה ברור כי השם טביח שמש גם בערב' במשמ' רוח חם לוהט ומלא ארס, והשם טאבח' הוא כנוי למלאך הממונה ליסר את הרשעים באש של גהנם, ממש כמו המאמר בגמ' חגיגה. ואולי גם השם יום טבוח לימי טביחת הקרבנות מקורו בשם זה הרוח, שאולי היו בפרט טובחים הרבה קרבנות בימים האלה לסגולה נגד הרוח ההוא.