פ"י, טֵאטֵאתִי, טֵאטֵאתִיהָ, —  טֵאטֵא הבית, גרף את הסחי שעל פני הקרקע בקבוצת שבטים וכדומה, fegen; balayer; to sweep, ובמליצה טֵאטֵא את הארץ, החריבה, השמיד כל אשר בה:  ושמתיה (את בבל) למורש קפד ואגמי מים וְטֵאטֵאתִיהָ1 במטאטא השמד (ישע' יד כג). —  ואמר הפיטן:  זועמו סדומים ולוהטו באש פסח, חולץ לוט מהם ומצות אפה בקץ פסח, טאטאת אדמת מוף ונוף בעברך בפסח (יוצ' ב' פסח, אמץ גבורותיך).  אתה טאטאת ששים ושמונים, להביא גוי שומר אמונים (קינ' לת"ב, ואתה אמרת).  שמעת זמורות אף הכין לטאטאני, שכבו ונדו חצץ להבריאני, שמעו כי נאנחה אני (שם, שבת סורו).  אנא גאול כנת נטעך דומה בטאטאך והושיעה נא (הושע' להושע"ר, אנא אזון).  שדי שוכן עד, צו ללועט עד, ואחריו לצעד, לטאטאו עדי עד (קרוב' לפורים, תמימים).  אם טעינו לא תטאטאנו אם חבלנו לא תוכיח (מוס' יהו"כ, אץ תעינו). —  ומקו' טַאֲטוֹת, כאלו היה ה בסוף במקום  א:  טמאות לזנות ולפעור הפעיר, טאטות במטאטאי הובקעה העיר, הובקעה בעון חמנים, בשוחחם להם עדת אמונים (סליח' י"ז תמוז, מחז' רומני).

—  פֻע', °טֻאטָא, —  שטאטאו אותו:  טֻבעו בלבותי ים צוררי אמוניך, טֻאטאו קמיך בחרונך, וברוב גאונך ירית באש וענן חצי רשפיך (יוצ' אחרון פסח, אתה הארת).