*, ש"נ, — שה"פ מן א.טוּחַ:  שניהן חולצין שניהם קוצעין שניהן מביאין את האבנים אבל הוא לבדו מביא את העפר וכו' אין חברו מיטפל עמו בטיחה (נגע' יב ו).  והנה הוא רואה תחת החומה בור אחד ואבן גדולה עליו והיא היתה מטוחה בטיחה של סיד ויתצו את הטיחה ויגוללו את האבן מעל פי הבאר (יוסיפון ג).   הרי הן כחותם אחד והטיחה או הקשירה חותם שני (רמב"ם מאכ' אסור' יג ח). — וברפואה:  ושירפא המקום שסביבו (סביב המורסא) בסמים מנגבים ויהיו קצתם טיחות וקצתם תחבושות (קבוצי גלינוס ב, כ"י פריז).  וכאשר עשינו רפואות משלשלות והרקנו החולה בקלוחים ובכניסת המרחץ אזי נשוב אל טיחות ומשיחות מחוץ (מ' אלדבי, ש"א ד).  ואחר כן נעשה טיחות על הסדיקות מחוץ (שם).