*, פ"י, עת' יִטְלֶה, בינ' טוֹלֶה, טוֹלִים, — כמו טָלָא:  כיס של שנצות וכו' טלה עליו את המטלת מלמטן (כלים כו ב).  הטולה מן המוסגר בטהור וכו' שורף  את המטלית (נגע' יא ו).  אין סכין אותן בשמן ואין טולין אותן במטלית (ירוש' מו"ק א פא.).  ציפן (את התפלים) זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה (סנה' מח:).  ותרנגולת היתה לו לר"ש בן חלפתא שניטלה נוצה שלה והניחה בתנור וטלה עליה במטלית של טרסיים וגידלה כנפים (חול' נז:).  שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה (מנח' לד:).  וספר שהוא נקרע טולה עליו מטלית מבחוץ (מס' ס"ת ב יב). היאך טולה עליו (על הס"ת) מטלית מכוין קרעים וכתב שבהם זה בעד זה ועושה מטלית ממין הספר ושורה קימוס במים ונותנה על המטלת ומדביקה על הקרע (ר"י ברצלוני, הלכ' ס"ת מב).  טולה עליה עור עד שתעשה אחת וקושרה על ידו (רמב"ם תפילין ג יז).  שיהו כותבין בעורות בדיו מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלית ודובקין בדבק (שבלי הלקט, תפלה לא).  — ובכנ':  מטלית שטלייה על הקופה וכו' טלייה על הבגד (כלים כח ו).  (מטלית) מהוהה שטלייה על הבריה וכו' כף מאזנים שטלייה על שולי המיחם מבפנים (שם כד יז).  ומטלית שטלייה על השפה (שם כז ו).  בין שהכינה לטלותה בין שלא הכינה לטלותה  (ירוש' שבת ב ד ד).