טִפְּחָה

°1, ש"נ, מ"ר טִפְּחָאוֹת, — שׁם אחד הטעמים בן זוגו של המאריך וצורתה ֭ , ונרדף עם השם טרחא: תחלה היא הטפחה אשר לאחור מתוחה במהרה בה לשיחה וסמוך לה אתנחה (דה"ט, סי' 17). תלשא תברא טפחה אתנחה (שם 16). שני מאריכין לטפחה (שם 22). הששי הוא אתנחה רווחת ומרויחה השביעי הוא טפחה נקודה ופשטה לא מזיחה (הור' הקורא ג, 74). ומיני העלוי ששה והם זרקא ולגרמיה ורביע ותביר וטפחא וסליק שהוא סוף פסוק (ר"י חיוג, שער הטעמ'). והנרדפים אצלם הם טרחא וטפחא שהם דבר אחד (טעמ' המקר' של ר' קלוני' בר"ד, בספ' מקנ"א). תלישא תביר טפחא רביע יתיב פשיטא (ר"א בחור, טוב טעם). ודע כי לא נמצא פסוק בלי טפחא לעולם ואחר כל טפחא אתנח או סוף פסוק ובפסוק שיש בו אתנח יש בו שתי טפחאות אחת לפני אתנח ואחת לפני ס"פ (שם).



1 לא נתברר טעם שם זה, כי אין בצורתו שום דבר דומה לטפח. וכבר אמר ר"א בחור בספרו טוב טעם וז"ל: אכן מי יגיד לנו פי' של טפחא או טרחא והיתיב והתלישא והמאלייא ודומיהן. — ובאה מלה זו בתוך סגנון ערבי בצורה עברית: אלטפחה מן אלאלחאן אלתי יתע'ייר שבלהא (טעמי אמת, מיוח' לבן בלעם).

חיפוש במילון: