1 עי' הערה להשרש

2 עי' הערה לצורה זו להלן.

3 ר"י חיוג.

4 רד"ק, זה והשאר.

5 כבר הביאו ר"א בחור מכלול, שדה"פ, אבן לב ומ"ש כאן המסורה ג' מלין אדרוגינוס וסי' ויחמנה וישרנה יעמדנה אכלה ואכלה, סי' קצג, ר"ל שבשלשתן בתחלתן סימן זכר ובסופן סימן נקבה.  וכן ר"י חיוג:  והיה ראוי ותיחמנה כמו ותבלענה ותקרבנה אך מצאתי דמיונו וישרנה הפרות מגוי יעמדנה.  ע"כ.  ואמרו החדשים כי זו שארית הצורה הקדומה של נסתרות כמו בארמ' ובערב' יפעלנה.  ובטכר Bö. § 931 אמר כי זה מספר זוגי מיני, ר"ל כלל זכרים ונקבות יחד, והכונה בויחמנה להזכרים והנקבות מהצאן, בעוד שבהפעל תבאן שקודם לכן הכונה להנקבות לבדן ובהפעל יחמו שאח"כ להזכרים לבדם.  וכן וישרנה הפרות הכונה הזכרים והנקבות יחד, וזו צורה אמתית שהיתה נהוגה בלשון בחייה.  ואעפ"י שזו סברה מחודדה בכ"ז אין לה סמך לא מהלשונות האחיות ואף לא ממקורות הלשון העברית בעצמה שבידינו, כי אלמלא היה זה מנהג הלשון אי אפשר היה שלא יזדמן שמוש זה עוד פעמים רבות בתוך המקומות הרבים בתנ"ך שהדבור בהם בזו"נ יחד.  ואולם אפשר שרשות בדינו על סמך מציאות צורה זו לפחות פעמים (כי בהמלה יעמדנה יש מפקפקים באמתותה) להשתמש בה גם אנו ואולי באמת ליחדה למ"ז של זו"נ יחד.

6 במקום וַיִּחֲמוּ, שנתקימו עוד החירק והפתח זמן רב בטהרתן ולא נשתנה קול החירק הזה לקול צירה בזמן שנעשה שנוי זה ברוב פעלי פ"י, כמו יֵדַע, מפני סבה שיסודה אולי בטבע אות החית, אעפ"י שכבר אמרו ויֵּחמנה ולא ויִּחמנה, רק אח"כ גברה הנטייה הכללית של העברים והתחילו לגון את חירק היוד ופתח החית בגון קול תנועת הצירה, ונקדון מניחי הנקוד הטברני בסגול, שהוא הסימן של שנוי גון הקול שנתהוה בזמן קצת יותר מאוחר.  והחליט ר"י חיוג צורה זו מבנין הקל, אמר:  ויש בעקר זה פועל קל ויחמו הצאן ויפעלו.  ע"כ.  וכבר נתפלפל ריב"ג בספר ההשואה כתאב אלתשויה, דף 534 ועוד עם איש ריבו בדבר מלה זו והניח ריב"ג האפשרות שתהיה גם מבנין הכבד.  אך רוב המדקדקים אחריו הסכימו לדעת ר"י חיוג.  אמר ראב"ע:  ובאה מלה זו משונה בנקוד בעבור אות הגרון והיה ראוי להיות כמו וישבו לאכול.  ע"כ.  וכן רד"ק:  ויחמו הצאן בפלס ויֵרדו אבל ויחמו בסגול היוד בעבור שהחית נקודה בחטף סגול.  ע"כ.  וגם החדשים החליטוה קל, ולשנוי הנקוד הביאו דמיון אֶחֱרוּ פעמי מרכבותיו, במקום אִחֲרוּ.

7 כך ברוב הספרים, ח בשוא פשוטה ומם סגולה.  ויש ספרים שחית חטופה בחטף פתח, ויש שהמם צרויה, ורד"ק מכלול, שער דה"פ, שרש יחם:  ליחְמִנּה, ח בשוא פשוטה מ צרויה, וכן העיד מ"ש בשם ספרי ספרד כ"י ודפוס קדמון.  ואמר רד"ק:  ליַחְמֵנָּה במקלות מקור מן הדגוש ונון הא סימן הנקבה הפעולה כמו נון הא תשמטֶנָּה ונטשתה יראֶנָּה ואעפ"י שמם ליחמנה צרי ואינו כן מנהג האות אשר על נון הא הנקבה כי אם בסגול ואעפ"י שאין המנהג לבוא (הסוף =נה של נסתרת) כי אם באותיות איתן (אבל לא במקור) או יהיה נון הא ליחמנה סימן הנקבות הפעולות רוצה לומר ליחם אותן ונוספה  ההא (ליחמנה במקום ליחמן)  כמו אותנה בחכמה ובא המם בצירי כמו שהיה בלי תוספת הא ליחמֵן כמו לשמרֵם ולזכרֵם ואעפ"י שהמקור בא בקמץ כמו בשמרָם עקב רב אחר שהצווי בא בצירי ובא גם המקור בצירי או בא בצירי ומשפטו בקמץ כי התנועות משתנות וכו' ונדגשה הנון שלא כמשפט כמו תראינּה בה מיכ' ז' שלא היה משפטה להדגש ובא כן לתפארת הקריאה.  ע"כ.  ורוב החדשים החליטו ליחמֶנָּה לנסתרות פעולות והביאו דמיון לצורה זו אל קרבֶּנָּה בראש' מא כא.  ולפי דעת ברט Barth AJSL, XVII, 200 על פי הקש עם כנוי לנסתרת -ֶהָ.  ובדבר שוא החית שהוא לפי רוב הספרים שוא פשוט, יש דמיון לזה בהתיַחְשם, מתיַחְשים, שכמו"כ רוב הספרים בשוא פשוט.

8 במקום יִחֲמַתְנִי עי' הערה ליחמוּ.

9 עי' הערה לקמן.

10 רד"ק.

11 כך ר"י חיוג:  הנחמים באלים הנפעלים, בין הנון והחית פא הפעל והוא הנח שהוא במקום יוד יחם.  ע"כ. והשיג ע"ז ריב"ג בספר ההשלמה משתלחק דף 28 ואמר:  והד'א קול עי'ר משתחשנ פיה ענדי לאנ אלאנפעאל ממא פא'ה יא' אנמא ג'א פי אכת'ר כלאמהם עלי קלב אליא ואוא מצ'מומא מא קבלה באלחלם מת'ל נושע ונורא וג'רי בעצ' כלאמהם עלי אדע'אם אליא פימא בעדה מת'ל נצב לריב ולמ יאת מנ אנפעאל הד'א אלצ'רב אעני מא כאנ מנ אלאפעאל פאהא יא מא לאנת פאה בין נונ אלאנפעאל ובינ עינ אלפעל עלי מא זעם א"ז פי הנחמים פלד'לכ אקול אנ אלוג'ה פיה אנ כאנ מה הד'א אלאצל אה תכונ אליא אלתי הי פא אלפעל מנדע'מה פי אלחא עלי וזנ הנצבים האלה אלא אנ אלתשדיד לא יט'הר פי אלחא.  ע"כ.  ובעברית:  זה מאמר אינו טוב בעיני כי הנפעל ממה שפאיהם יוד בא ברוב דבריהם בהבלעת היוד בהאות שאחריה כמו נצב לריב ולא יבוא לעולם נפעל מהמין הזה, ר"ל מפעלים שפאיהם יוד שהונחה הפא בין נון נפעל ובין עין הפעל כמו שחשב אבו זכריה (ר"י חיוג) בהנחמים ולכן אֹמר שהפנים בו אם הנחמים הוא מזה השרש היוד שהיא פה"פ מובלעת על משקל הנצבים אלא שהדגש לא יראה בהחית.  וכעין זה רד"ק:  והנפעל ממנו בא על דרך חסרי יוד הדגושים הנחמים באלים בפלס הנצבים לולי החית שאינה מקבלת דגש ותאמר נֵחַם נֵחַמְתָּ בצירי או בחירק וכו' גם יתכן שבא הנחמים ע"ד נחי היוד כחביריו וכו' עמדה היוד נחה אחר קמץ קטן (צירי) ולא הומרה בוו והיוד לא נכתבה אלא עמדה בנשימה.  ע"כ.  וריב"ג בספר השרשים הביא הנחמים בשער חמם, אמר וז"ל:  ויג'וז אנ יכונ מנ הד'א אלאצל ופי עי'ר הד'א אלמעני הנחמים באלים עלי זנה במארה אתם נארים וכו' ותרכ תשדיד מים הנחמים אשתח'פאפא ואמּא מענאה פמג'אנש למעני קול אלאואיל כל המחמם עצמו לבטלה.  ע"כ.  ובעברית:  ויתכן להיות מן השרש הזה ובענין אחר הנחמים באלים על משקל במארה אתם נארים וכו' והונח דגשות המם בהנחמים להקל וענינו דומה לדברי רבותינו כל המחמם עצמו לבטלה וכו'.  וכן החדשים.  אבל לפי הענין בודאי יותר נאות לשימו מן יחם, ודעתם של ר"י חיוג ורד"ק מכרעת כאן נגד פקפוקי ריב"ג.  ואעפ"י שהשגתו של ריב"ג נכונה בעצם, כי יחם הוא פ"ו בעקרו וחם, ובעלי פ"ו מניחים בהנפעל את הוו הקדומה כמו נודע, אפשר שכמו שבררתי בשרש יחל שהיו להם שני שרשים, פ"ו ופ"י, כן אולי גם כאן היו שרשים פ"ו ופ"י ונתמזגו יחד ונשאר הנפעל מן פ"י.  וצריך לפרש המלה באלים שלאחרי הפעל הנחמים במשמ' בעמקים, כמו שתרגם אונק' איל פארן מישר פארן, וכבר השתמשו קצת המשוררים בהשם אל במשמ' זו, ואמר רמב"ע:  אמנם כי הוא נהר גדול שם חוק עליו לשקות איליו, בנה לו על אשיות חסד בית צדק על דעים אליו התרשיש א כז=כח.  ורצה בלשקות אליו להשקות את העמקים שלו.  וצריך להוסיף ערך ב.אֵל במשמ' זו, ועי' הערה לערך אֵיל.