1 עי' הערה לקמן.

2 אחת המלים שנתפלפלו בה הרבה הקדמונ' וגם החדשים.  ר"י קריש פרשה מלשון הנאה, והשיב עליו מנחם ואמר: פתר (ר"י קריש) בו מה נחנת מלשון הנאה החליף חית בהא ויוציא המלה מיסודתה מהעמידה על שרשה אפס כי המלה עומדת על עמדה ויסודתה מאין תמורות ומבלי חליפות וכה מראה פתרונה יושבת בלבנון וכו' מה נחנת וכו' בהרסי קנת ארזיך איפה תהיה חנוי.  ע"כ.  והשיג ע"ז דונש: ופתרת מה נחנת בבא לך חבלים איפה תהיה חנוי ואין לנו במקרא מה במקום איפוא ולא יאות לקרות לאיש חנוי והוא הפועל ולא לאשה חנויה והיא הפועלת כי אם חונֶה וחונָה ולא יתכן לומר מה נחנת לזכר מה נחנת לנקבה כי אם אפוא חנית לזכר וכו' וחנית לנקבה. ע"כ.  ויענו ע"ז תלמידי מנחם כי אפשר לאמר חנוי כמו בטוח במקום בוטח ושכוני במקום שוכני (תלמ' מנח', ערך חנויה), וע"ז קרו תגר תלמידי דונש ויקראו לתלמידי מנחם: ודעו כי פרצה גדולה פרצתם כי תאמרו משפט חכמתכם האמור כאומר השמור כשומר והקרוא כקורא יכרת יי' שרשכם אשר ראש פרח (תלמ' דונש 38).  וכבר דחה דעתו של מנחם גם ר"י חיוג, אמר וז"ל: ואמא מה נחנת פבעיד מנ הד'א אלאצל פאעלמה אד' למ יכנ נחנת עלי זנה נגלית נלאית נבנית (גוף הערבי שהובא במשתלחק 143).  ובעבר': ואך מה נחנת רחוק להיותו מעקר זה (מן חנה) כי לא היה נחנת כמו נגלית נבנית נלאית. ע"כ.  וריב"ג בעצמו (משתלחק שם) הניח אפשרות היות נחנת מן חנה, ואעפי"כ בחר לשימו מן חנן, ואמר: ימכן אנ יכונ מנ חנן ויכונ אלוג'ה פיה נחננת עלי מא שאבינה פי מא בעד ומא יבעד ענדי איצ'א אנ יכונ מן הד'א אלאצל עלי אלקיאש אלד'י אתית בהּ פי ילדת ופי ישבת ופי שכנת אעני אנ אצלה כאנ נחנת עלי זנה נלאית נבנית פאשקטוא חרכה אלגונ אשתח'פאפא ואדארנ'א ללכלאמ וחרכוא אלחא' באלפתח פכאנ ד'לכ אח'פ עליהמ ורבמא כאנ הו מנ הד'א אלאצל פי מעני נחננת מן ד'ואת אלמת'לינ עלי אנ תכון אלהא אללינה  אלתי הי לאמ פי אצל נחנת בדלא מנ נונ חנן. ע"כ.  ובעבר': אפשר שיהיה מן חנן ויהיה הדרך בו נחננת כמו שאבאר אח"כ ואינו רחוק אצלי כמו"כ שיהיה מן זה השרש (מן חנה) לפי מה שאמרתי בילדת ובישבת ובשכנת והוא כי עקרו היה נחנת כמו נלאית נבנית והפילו את תנועת הנון להקל על הדבור והניעו את החית בפתח והיה זה יותר קל עליהם ואעפ"י שהוא מזה השרש אעפי"כ הוא במשמ' נחננת מהכפולים וההא הנחה שהיא לה"פ בנחנת במקום נון חנן.  והכריע ריב"ג בספר השרשים שהוא מזה השרש ואמר: וג'וזנא נחנ פי אלמשתלחק כונ מה נחנת מנה (מן חנן) ואלמעני פיה מה ד'א חט'ית ומא ד'א אשפק עליכ לשׁדה מה טרקכ מן אלאוצאב. ע"כ.  ובעבר': והנחנו אנו במשתלחק אפשרות היות מה נחנת ממנו וענינו מה יקרת ומה אחמל עליך לחזקת המכאובים שהגיעוך.  וכן בעצם הדבר גם רד"ק, אמר בחלק הדקדוק (מכלול שדה"פ קכט:) וז"ל: ובא (נפע' מהכפולים) מוקל מה נֵחַנְתְּ (במקום נְחנֹּתְ) ובא בדרך תשלומו שהיה תשלומו נֵחְנַנְתְּ וצירי הנון תשלום הדגש כי פעמים יבא נח תמורת דגש. ע"כ.  וכן בהשרשים: והנפע' (מן חנן) נֵחַנְתְּ עקר נחננת. ע"כ.  וכן רוב החדשים לפי הנוסחה המקובלה, ודוחקים א"ע לישב מליצה זו במשמ' כמה את ראויה לחן וחסד.  אך השבעי' והירונ' וכן הפשיט' תרגמו כלם נחנת במשמ' אנחה, ולכן החליטו קצת החדשים כי הנוסחה משובשה וצ"ל נאנחת במקום נחנת, וקצתם אמרו כי אין זה שבוש פשוט של הספר אלא שבאמת בדבור החי הונחה בתחלה האלף של נֶאְנֶחת ואמרו נֵנַחְתְּ, ואח"כ מפני הקושי של שתי נונים זו אחר זו נסתרסה המלה ואמרו נֵחַנת.  ואחרים טוענים כי המדברים עברית לא חשו קושי בשתי נונים זאח"ז וראיה לדבר ננוס וכיוצא בזה (Bö. § 1114).  והנה אין ספק בדבר כי לפי הענין ומליצת הכתוב הכונה נאנחת היא היותר נאותה כאן, אך חלופי הצורות מן נאנחת לנחנת הם יותר מדי מלאכותיים, ובהיות שגם ההנחה של שבוש פשוט אינה נאותה אלא במקום שאין שום בררה אחרת, לכן עדיף להניח כי זה שרש נרדף עם השרש אנח, וכמו שהסכימו המדקדקים כי נֵחמים הוא מן יחם כן יתכן נחנת מן יחן, ואולי היה כך דרך הדבור של בני ענתות, אעפ"י שבמג' איכה באה המלה נאנחה, ואולי רק לאשה מצרה בבוא לה חבלי לידה אמרו שם כך, וכמו שבמקום אנח בעבר' אומרים בערב' נוח כן אפשר שבענתות היו אומרים ינח במקום אנח.  ואולי היה שרש יחן נהוג אצל העברים בכלל או אצל אנשי ענתות והיה משמש כמו"כ במשמ' אנחה או אולי במושג של אחת הפעולות האחרות של היולדה בבוא לה חבלי לדה.