1, — קל לא נהוג.

— נִפע', נוֹתַר, נוֹתְרָה, נוֹתַרְתִּי, יִוָּתֵר, יִוָּתֶר, וַיִּוָּתֵר, יִוָּתְרוּ, נוֹתָר, נוֹתָרִים, נוֹתָרוֹת,  — שנשאר מן דבר, übrig bleiben; rester; to remain: ויאכל (הארבה) את כל עשב הארץ וכו' ולא נוֹתַר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים (שמות י יה).  כי אמר יי' להם מות ימתו במדבר ולא נוֹתַר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון (שמות י יה).  ויכו את כל הנפש אשר בה לפי חרב החרם לא נוֹתַר כל נשמה (שמות י יה).  לא נוֹתַר ענקים בארץ בני ישראל (שמות י יה).  אם נוֹתַר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר (שמות י יה).  הכי יש עוד אשר נוֹתַר לבית שאול ואעשה עמו חסד (שמות י יה).  הכה אבשלום את כל בני המלך ולא נוֹתַר מהם אחד (שמות י יה).  ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נוֹתָר (שמות י יה).  בניתי את החומה ולא נוֹתַר בה פרץ (שמות י יה).  חרב ורעב וחיה רעה ודבר שלחתי אל ירושלם להכרית ממנה אדם ובהמה והנה נוֹתְרָה בה פלטה (שמות י יה).  ויאמר אליהו אל העם אני נוֹתַרְתִּי נביא ליי' לבדי (שמות י יה).  בניהם אשר נוֹתְרוּ אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם (שמות י יה).  מפני גערת חמשה תנסו עד אם נוֹתַרְתֶּם כתרן על ראש ההר (שמות י יה).  והיה כל הַנּוֹתָר בביתך יבוא להשתחות לו (שמות י יה).  כל העם הַנּוֹתָר מן האמרי (שמות י יה).  כי חמאה ודבש יאכל כל הַנּוֹתָר בקרב הארץ (שמות י יה).  כל הַנּוֹתָר מכל הגוים הבאים על ירושלם (שמות י יה).  וְהַנּוֹתָר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף (שמות י יה).  לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיכי ואת בניכי תחיי בַּנּוֹתָר (שמות י יה).  ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הַנּוֹתָרִים (שמות י יה).  כל הַנּוֹתָרִים מכל מחנה בני קדם (שמות י יה).  מה נעשה להם לַנּוֹתָרִים לנשים (שמות י יה).  ויקח אסא את כל הכסף והזהב הַנּוֹתָרִים באוצרות בית יי' (שמות י יה).  ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד וינסו הַנּוֹתָרִים אפקה אל העיר ותפל החומה על עשרים ושבעה אלף איש הַנּוֹתָרִים (שמות י יה).  קחו את המנחה הַנּוֹתֶרֶת מאשי יי' ואכלוה (שמות י יה).  והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח ליי' וְהַנּוֹתֶרֶת מן המנחה לאהרן ולבניו (שמות י יה).  ויסר (לבן) ביום ההוא את התישים העקדים וכו' ויעקב רעה את צאן לבן הַנּוֹתָרֹת (שמות י יה).  ואם אחר היבל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הַנּוֹתָרֹת עד שנת היבל (שמות י יה).  ואת נביאיך הרגו בחרב וָאִוָּתֵר אני לבדי (שמות י יה).  ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל וכו' ואם יִוָּתֵר מבשר המלאים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש (שמות י יה).  הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבלה לא יִוָּתֵר דבר (שמות י יה).  והיה בכל הארץ נאם יי' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלשית יִוָּתֶר בה (שמות י יה).  ויעבר את אשר לו וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו (שמות י יה).  ואחיו מת וַיִּוָּתֵר הוא לבדו לאמו (שמות י יה).  ויהרג את אחיו בני ירבעל שבעים איש על אבן אחת וַיִּוָּתֵר יותם בן ירבעל הקטן כי נחבא (שמות י יה).  והסגרתי עיר ומלאה והיה אם יִוָּתְרוּ עשרה אנשים בבית אחד ומתו (שמות י יה).  וַיֵּוָּתְרוּ בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים (שמות י יה).  — ב) במשמ' היה עוד, לא נוֹתָר, לא היה עוד: ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נוֹתְרָה בו נשמה (שמות י יה).  וְנוֹתְרָה בת ציון כסכה בכרם (שמות י יה).  ואני נוֹתַרְתִּי אצל מלכי פרס (שמות י יה).  כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יִוָּתְרוּ בה (שמות י יה).  — ובמדרש: יצתה בת קול ואמרה לו (למשה) אין לך חיים בעוה"ז אלא שעה אחת אמר לפניו רבש"ע הנה אוותר ואפרח כעוף הפורח בד' רוחות העולם ומלקט מזונותיו על הארץ ושותה מים מהנהרות ולערב חוזר לקנו (שמות י יה).

הִפע', הוֹתִיר, הוֹתַרְתִּי, אוֹתִיר, יוֹתִיר, יוֹתֵר, וַיּוֹתֵר, וַתּוֹתַר, תּוֹתִירוּ, יוֹתִירוּ, וַיּוֹתִירוּ, הוֹתֵר — א) פ"י, הוֹתִיר דבר, הניח קצת מהרבה, überig lassen; laisser (de reste); let remain : ויאכל (הארבה) את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הוֹתִיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה (שמות י יה).  לולי יי' צבאות הוֹתִיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו (שמות י יה).  ותתן לה את אשר הוֹתִרָה משבעה (שמות י יה).  וְהוֹתַרְתִּי מהם אנשי מספר מחרב מרעב ומדבר (שמות י יה).  וכנסתים אל אדמתם ולא אוֹתִיר עוד מהם שם (שמות י יה).  תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יוֹתִיר (שמות י יה).  איש אל יוֹתֵר ממנו עד בקר (שמות י יה).  ויעקר דוד את כל הרכב וַיּוֹתֵּר ממנו מאה רכב (שמות י יה).  ותאכל ותשבע וַתֹּתַר (שמות י יה).  ואכלו את הבשר בלילה הזה וכו' ולא תוֹתִירוּ ממנו עד בקר (שמות י יה).  ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תּוֹתִירוּ מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם (שמות י יה).  ולא שמעו אל משה ויּוֹתִרוּ אנשים ממנו (מן המן) עד בקר (שמות י יה).  תן לעם ויאכלו כי כה אמר יי' אכול וְהוֹתֵר ויתן לפניהם ויאכלו וַיּוֹתִרוּ כדבר יי' (שמות י יה).  להכרית לכם איש ואשה עולל ויונק מתוך יהודה לבלתי הוֹתִיר לכם שארית (שמות י יה).  — הוֹתִירוֹ בדבר, עשהו יָתֵר בדבר ההוא, שיהיה לו מהדבר ההוא הרבה: וְהוֹתִרְךָ יי' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה (שמות י יה).  וְהוֹתִירְךָ יי' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה (שמות י יה).  — ב) פ"ע, הוֹתִיר, היה יָתֵר, היה יותר טוב מזולתו: ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תּוֹתַר כי עלית משכבי אביך (שמות י יה).  — ג) תה"פ: והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה וְהוֹתֵר (שמות י יה).  — ובתו"מ: עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה (שמות י יה).  טוחנין במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר ה"ז מותר (שמות י יה).  מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו (שמות י יה).  — ובמשמ' נתן יותר: פיחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו (שמות י יה).  אמר להן העבודה לא חיסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה (שמות י יה).  — ובמשמ' היה יתר: המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות וכו' ר"י אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות מפני שמותירות (שמות י יה). 

— פִע', *יִתֵּר, — עשה שיהיה יותר: רשב"י אומר שני שמות היו לו חובב ויתרו יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה (שמות י יה).  שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצא מחריב את כל העולם כולו (שמות י יה).  כותבי ספרים (אינם רואים סימן ברכה) משום מחסרין ומשום מיתרין (שמות י יה).  שיהו מצמצמין משבט זה ומשבט זה ומייתרין לו כשיעור חלק אחד שלהן (שמות י יה).

— פֻע', * יֻתַּר, מְיֻתָּר, מיותר, — שהוא יותר מהראוי: דברים שתראה הן מיותרין בתורה כגון תוספות של בית רבי ותוספות של ר' נתן הלכות גרים ועבדים אף הם נתנו למשה מסיני (שמות י יה).  אפילו דברים שאת רואה בעולם מיותרין כגון זבובים ופרעושים ויתושים אף הם בכלל ברייתו של עולם (שמות י יה).