1, — קל לא נהוג.

— נִפע', נוֹתַר, נוֹתְרָה, נוֹתַרְתִּי, יִוָּתֵר, יִוָּתֶר, וַיִּוָּתֵר, יִוָּתְרוּ, נוֹתָר, נוֹתָרִים, נוֹתָרוֹת,  — שנשאר מן דבר, übrig bleiben; rester; to remain: ויאכל (הארבה) את כל עשב הארץ וכו' ולא נוֹתַר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים (שמות י יה).  כי אמר יי' להם מות ימתו במדבר ולא נוֹתַר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון (במד' כו סה).  ויכו את כל הנפש אשר בה לפי חרב החרם לא נוֹתַר כל נשמה (יהוש' יא יא).  לא נוֹתַר ענקים בארץ בני ישראל (שם כב).  אם נוֹתַר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר (ש"א כה לד).  הכי יש עוד אשר נוֹתַר לבית שאול ואעשה עמו חסד (ש"ב ט א).  הכה אבשלום את כל בני המלך ולא נוֹתַר מהם אחד (שם יג ל).  ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נוֹתָר (תהל' קו יא).  בניתי את החומה ולא נוֹתַר בה פרץ (נחמ' ו א).  חרב ורעב וחיה רעה ודבר שלחתי אל ירושלם להכרית ממנה אדם ובהמה והנה נוֹתְרָה בה פלטה (יחזק' יד כא-כב).  ויאמר אליהו אל העם אני נוֹתַרְתִּי נביא ליי' לבדי (מ"א יח כב).  בניהם אשר נוֹתְרוּ אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם (שם ט כא).  מפני גערת חמשה תנסו עד אם נוֹתַרְתֶּם כתרן על ראש ההר (ישע' ל יז).  והיה כל הַנּוֹתָר בביתך יבוא להשתחות לו (ש"א ב לו).  כל העם הַנּוֹתָר מן האמרי (מ"א ט כ).  כי חמאה ודבש יאכל כל הַנּוֹתָר בקרב הארץ (ישע' ז כב).  כל הַנּוֹתָר מכל הגוים הבאים על ירושלם (זכר' יד יו).  וְהַנּוֹתָר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף (ויקר' ז יז).  לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיכי ואת בניכי תחיי בַּנּוֹתָר (מ"ב ד ז).  ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הַנּוֹתָרִים (ויקר' י יו).  כל הַנּוֹתָרִים מכל מחנה בני קדם (שופט' ח י).  מה נעשה להם לַנּוֹתָרִים לנשים (שם כא ז).  ויקח אסא את כל הכסף והזהב הַנּוֹתָרִים באוצרות בית יי' (מ"א יה יח).  ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד וינסו הַנּוֹתָרִים אפקה אל העיר ותפל החומה על עשרים ושבעה אלף איש הַנּוֹתָרִים (שם כ כט-ל).  קחו את המנחה הַנּוֹתֶרֶת מאשי יי' ואכלוה (ויקר' י יב).  והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח ליי' וְהַנּוֹתֶרֶת מן המנחה לאהרן ולבניו (שם ב ב-ג).  ויסר (לבן) ביום ההוא את התישים העקדים וכו' ויעקב רעה את צאן לבן הַנּוֹתָרֹת (בראש' ל לה-לו).  ואם אחר היבל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הַנּוֹתָרֹת עד שנת היבל (ויקר' כז כח).  ואת נביאיך הרגו בחרב וָאִוָּתֵר אני לבדי (מ"א יט י).  ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל וכו' ואם יִוָּתֵר מבשר המלאים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש (שמות כט לב-לד).  הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבלה לא יִוָּתֵר דבר (מ"ב כ יז).  והיה בכל הארץ נאם יי' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלשית יִוָּתֶר בה (זכר' יג יח).  ויעבר את אשר לו וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו (בראש' לב כד-כה).  ואחיו מת וַיִּוָּתֵר הוא לבדו לאמו (שם מד כ).  ויהרג את אחיו בני ירבעל שבעים איש על אבן אחת וַיִּוָּתֵר יותם בן ירבעל הקטן כי נחבא (שופט' ט ה).  והסגרתי עיר ומלאה והיה אם יִוָּתְרוּ עשרה אנשים בבית אחד ומתו (עמו' ו ח-ט).  וַיֵּוָּתְרוּ בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים (יהוש' יח ב).  — ב) במשמ' היה עוד, לא נוֹתָר, לא היה עוד: ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נוֹתְרָה בו נשמה (מ"א יז יז).  וְנוֹתְרָה בת ציון כסכה בכרם (ישע' א ח).  ואני נוֹתַרְתִּי אצל מלכי פרס (דני' י יג).  כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יִוָּתְרוּ בה (משלי ב כ).  — ובמדרש: יצתה בת קול ואמרה לו (למשה) אין לך חיים בעוה"ז אלא שעה אחת אמר לפניו רבש"ע הנה אוותר ואפרח כעוף הפורח בד' רוחות העולם ומלקט מזונותיו על הארץ ושותה מים מהנהרות ולערב חוזר לקנו (מדר' פטיר' משה).

— הִפע', הוֹתִיר, הוֹתַרְתִּי, אוֹתִיר, יוֹתִיר, יוֹתֵר, וַיּוֹתֵר, וַתּוֹתַר, תּוֹתִירוּ, יוֹתִירוּ, וַיּוֹתִירוּ, הוֹתֵר — א) פ"י, הוֹתִיר דבר, הניח קצת מהרבה, überig lassen; laisser (de reste); let remain : ויאכל (הארבה) את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הוֹתִיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה (שמות י יה).  לולי יי' צבאות הוֹתִיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו (ישע' א ט).  ותתן לה את אשר הוֹתִרָה משבעה (רות ב יח).  וְהוֹתַרְתִּי מהם אנשי מספר מחרב מרעב ומדבר (יחזק' יב יו).  וכנסתים אל אדמתם ולא אוֹתִיר עוד מהם שם (שם לט כח).  תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יוֹתִיר (דבר' כח נד).  איש אל יוֹתֵר ממנו עד בקר (שמות יו יט).  ויעקר דוד את כל הרכב וַיּוֹתֵּר ממנו מאה רכב (ש"ב ח ד).  ותאכל ותשבע וַתֹּתַר (רות ב יד).  ואכלו את הבשר בלילה הזה וכו' ולא תוֹתִירוּ ממנו עד בקר (שמות יב ח-י).  ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תּוֹתִירוּ מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם (במד' לג נה).  ולא שמעו אל משה ויּוֹתִרוּ אנשים ממנו (מן המן) עד בקר (שמות יו כ).  תן לעם ויאכלו כי כה אמר יי' אכול וְהוֹתֵר ויתן לפניהם ויאכלו וַיּוֹתִרוּ כדבר יי' (מ"ב ד מג-מד).  להכרית לכם איש ואשה עולל ויונק מתוך יהודה לבלתי הוֹתִיר לכם שארית (ירמ' מד ז).  — הוֹתִירוֹ בדבר, עשהו יָתֵר בדבר ההוא, שיהיה לו מהדבר ההוא הרבה: וְהוֹתִרְךָ יי' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה (דבר' כח יא).  וְהוֹתִירְךָ יי' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה (שם ל ט).  — ב) פ"ע, הוֹתִיר, היה יָתֵר, היה יותר טוב מזולתו: ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תּוֹתַר כי עלית משכבי אביך (בראש' מט ג-ד).  — ג) תה"פ: והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה וְהוֹתֵר (שמות לו ז).  — ובתו"מ: עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה (יבמ' ז א).  טוחנין במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר ה"ז מותר (מו"ק יב:).  מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו (תענ' כ.).  — ובמשמ' נתן יותר: פיחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו (ב"ב קד.).  אמר להן העבודה לא חיסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה (ברכ' לד:).  — ובמשמ' היה יתר: המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות וכו' ר"י אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות מפני שמותירות (ב"מ ג ז). 

— פִע', *יִתֵּר, — עשה שיהיה יותר: רשב"י אומר שני שמות היו לו חובב ויתרו יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה (ספרי במד' עח).  שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצא מחריב את כל העולם כולו (ערוב' יג.).  כותבי ספרים (אינם רואים סימן ברכה) משום מחסרין ומשום מיתרין (כלה רבתי י).  שיהו מצמצמין משבט זה ומשבט זה ומייתרין לו כשיעור חלק אחד שלהן (רגמ"ה ב"ב קכב.).

— פֻע', *יֻתַּר, מְיֻתָּר, מיותר, — שהוא יותר מהראוי: דברים שתראה הן מיותרין בתורה כגון תוספות של בית רבי ותוספות של ר' נתן הלכות גרים ועבדים אף הם נתנו למשה מסיני (מד"ר קהל', ויתרון).  אפילו דברים שאת רואה בעולם מיותרין כגון זבובים ופרעושים ויתושים אף הם בכלל ברייתו של עולם (שם).