1, פ"ע, יִכְבֶּה, תִּכְבֶּה, *כָּבְתָה, וגם *כָּבַת2, — כָּבְתָה האֵשׁ, חדלה פתאם מלבער, erlöschen; S'éteindre; be extinguished : והאש על המזבח תוקד בו לא תִכְבֶּה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וכו' אש תמיד תוקד על המזבח לא תִכְבֶּה (ויקר' ו ה-ו).  ונר אלהים טרם יִכְבֶּה ושמואל שכב בהיכל יי' (ש"א ג ג).  ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית והיתה ארצה לזפת בערה לילה ויומם לא תִכְבֶּה לעולם יעלה עשנה (ישע' לד ט-י).   כי תולעתם (של הפגרים) לא תמות ואשם (שהפגרים נשרפים בה) לא תִכְבֶּה  (שם סו כד).  והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תִכְבֶּה (ירמ' יז כז).  הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש לא תִכְבֶּה להבת שלהבת (יחזק' כא ג).  באפס עצים תִּכְבֶּה אש (משלי כו כ).  לא יִכְבֶּה בלילה נרה (שם לא יח).  — ובתו"מ: אינו רוצה שיבערו (הגחלים) ואינו רוצה שיכבו (ירוש' שבת ב ה.).  ספר שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד השני ואם כבה כבה (שם יו יה ד).  אחז בה (בהטלית) האור משני צדדין נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה (שם).  כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי דולק משמת שמעון הצדיק פעמים כבה פעמים דלק (שם יומ' ו מג ג).  ארבעים שנה עד שלא נחרב ביהמ"ק היה נר מעריב כבה ולשון של זהורית מאדים (שם).  כבתה (הפתילה) זקוק לה ומותר להשתמש לאורה (שבת כא.).  מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה (שם ל:).  נר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה וכו' מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף (שם מד.).  אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו (שם מו:).  המעצמו (את עיני המת) עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה (שם קגא:).  הלכה אותה אשה לביתה שהיה ליל שבת ומצאה הנר שלה שכבה אמר לה בעלה היכן היית עד עכשיו (מד"ר דבר' ה).  — ועבר *כָּבַת: בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפנה בה וביערה רקק בה וכבת (מד"ר ויקר' לג).  עששית אעפ"י שלא כבת מברכין עליה (ירוש' ברכ' ח יב:).  קטורת שכבת חוממה אפילו בקרטין וכו' פתילה שכבת צריכה דישון (שם יומ' ב לט ד).  — וגם בפָעוּל °כָּבוּי, כמו בפועל: כשהיה נר דולק ונר כבוי ונתכוין להדליק זה תְּחִלָה (רש"י כרית' כ.).  ומבעיר התחתונות שהיו כבויות מחמת המשא שהיה עליהן (שם).  דהיאך יקח הבשר מעל הגחלים אולי הגחלים אינן כבויין (מרדכי שבת רנא).  — ובהשאלה לענין החרון, הכעס, וכדומה: ונצתה חמתי במקום הזה ולא תִכְבֶּה (מ"ב כב יז).  הנה אפי וחמתי נתכת אל המקום הזה וכו' ובערה ולא תִכְבֶּה (ירמ' ז כ).  — והחיים, פסקו: ישכבו (אנשי החיל שנפלו במלחמה) בל יקומו דעכו כפשתה כָבוּ (ישע' מג יז).  — ו°אֵשׁ התאוות: נמסו התאוות מלבותם ונעקר מהם הכוסף לתענוגים וכו' וכבתה אש היצר מלבותם (חו"ה, אהב' יי' ז). 

— פִע', כִּבָּה, פ"י, כִּבּוּ, תְּכַבֶּה, תְּכַבֶּנָּה, מְכַבֶּה, יְכַבּוּ, וַיְכַבּוּ, כַּבּוֹת, כַּבּוּתְךָ, — כִּבָּה את האש, עשה שתִכְבֶּה, auslöschen;  éteindre;  extinguish : ובערו שניהם יחדו ואין מְכַבֶּה (ישע' א לא).  פן יצלח כאש בית יוסף ואכלה ואין מְכַבֶּה לבית אל (עמו' ה ו).  קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יְכַבֶּנָּה (ישע' מב ג).  גם סגרו דלתות האולם וַיְכַבּוּ את הנרות וקטרת  לא הקטירו (דהי"ב כט ז).  — ואמר בן סירא: אש לוהטת יכבו מים כן צדקה תכפר חטאת (ב"ס גני' ג ל).  — ובתו"מ: המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עכו"ם מפני לסטים (שבת ב ה).  הבונה והסותר המכבה והמבעיר (שם ז ב).  נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו (שם טז ו).  ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכת (אבות ה ה).  כהן שבא לעשות חשבון עם ישראל והדליק על גביו שמן שריפה ועמד והלך לו אעפ"י כן אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאיליו (ירוש' תרומ' יא מח:).  הבעיר וכיבה בנפיחה אחת (שם שבת ב ה.). החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת וכו' חייב שתים אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות (שם).  מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין וירדו בני קצרה של ציפורין לכבותו ולא הניח להן לכבות אמר להן הניחו לגבאי שיגבה את חובו מיד קשר עליו הענן וירדו גשמים וכיבוהו (שם נדר' ד לח ד).  עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למ"ש מכבה ומדליקה (שבת כג.).  ברזל קשה אור מפעפעו אור קשה מים מכבין אותו (ב"ב י.).  אמר (המלך)  כבו הפנסין והנרות כדי שאדבר עם אוהבי בצינעה (מד"ר קהל', ידעתי כי).  — ובענין ברזל מלֻבּן באש: שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו (רמב"ם שבת יב ב).  — ובהשאלה, גם בענין חֹם הגוף של החולה וכדומה: (האש) של חנניה מישאל ועזריה אש של הדיוט והכל יכולים לכבותה וזו של חולה של שמים היא ומי יוכל לכבותה (נדר' מא.).  — ו*כִבַּת3, בענין אש הגיהנם: אמרו רבותינו אשתו של קרח כשירדה לגיהנם כיבת אותה (מד"ר במד' יח).  — ובמליצה, כִּבָּה גחלתו של פלוני, לא השאיר לו שום יורש: והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו ונמתהו בנפש אחיו אשר הרג ונשמידה גם את היורש וְכִבּוּ את גחלתי אשר נשארה לבלתי שום לאישי שם ושארית על פני האדמה (ש"ב יד ז).  — כִּבָּה את נר העם, במליצה להמלך: אז (כשנצל דוד מן הסכנה) נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תְכַבֶּה את נר ישראל (ש"ב כא יז).  — ואש הכעס וכדומה: פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מְכַבֶּה מפני רע מעלליכם (ירמ' ד ד).  — ואש האהבה: מים רבים לא יוכלו לְכַבּוֹת את האהבה ונהרות לא ישטפוה (שה"ש ח ז).  — והשתמשו המליצים והמשוררים בפעל זה הרבה בהשאלה מליצית, ואמרו בעתיד מקֻצר °יְכַבּ במקום יְכַבֶּה, ובצווי °כַּב: כבה חמת הכוס במי שלג משקה כמו חכם יכב קצף, וראה עלי פנים בעת הורק בו משפת בקבוק כמו קצף (רמב"ע, תרשיש ב).  מי זה אשר יליץ בעד נפשי יכב מחר יקוד אשך ולפידך (עמנ', מחב' יט).  ואור אשי במי ישעך כַּב ושא פני וגל עיני בתורתך (מנח' מלונזנו, שתי הידות, פזמ', אודך אורי).  — ובא גם במשמ' פ"ע, בענין כליון האֻמה: וכסיתי בְכַבּוֹתְךָ4 שמים והקדרתי את ככביהם (יחזק' לב ז).

— נִפע', °נִכְבָּה, °נִכְבֵּת, נכבית, לְהִכָּבוֹת, לִכָּבוֹת, ליכבוֹת,  — כמו כָּבָה בקל: הגחלת של עץ אם תסיר אדמומיתה נכבת כבר (ר"ח שבת מב.).  שהאש אינה נכבית בעבור שמדליקין ממנה דבר (תקון מדות הנפ' מה).  משיתחילו הפחמין (שצולים עליהם בשר) ליכבות תחתיו מפני שמנו (רגמ"ה חול' קיב.).  האור העליון הפשוט שאין בו הרכבה ואינו  נכבה כהכבות שאר האור הנמצא אצלינו שהוא נכבה מפני הרכבתו (פי' משלי לזרח' הלוי ה).  שבשביל שנכבו (הלפידים) פעם אחת הם נוחין לידלק בפעם אחרת (הלבוש, או"ח שכב ב).  — ואמר המשורר: אך רגע אכאב ביקוד כי יכאָבו, איך נרם ומוקדם גם רגע יִכָבוּ5 (אד"ם שש"ק, המבכה).  — ובענין °סיד החי כשנותנים אותו במים: שני מימי זרניך שרופים וקלפת רמון ואלום תימני ועפצים וסיד בלתי נכבה מכל אחד שנים עשר זוזים (קאנון ג יו ב ו). 

— פֻע', °כֻּבָּה, מְכֻבָּה, — כמו נִכְבָּה: זריקת המים הנעשית ע"י קנה מים היורה כחץ והיא פתאומית ויכובה בנקל יותר במעט מים מאשר יוצק עליו מים רבים ובנחת (מעשה טוביה, יסודי עולם א ב).  מדוע פתילת הנר המכובה פתאם בקושי תאחז האור (שם ג).  — ואמר המשורר: אך סורו כלכם וכבר אש הוּצתה, הן אש לבן היא איננה מכאבת, הלא גם תוכו קדחת הלהבת, ועדי כי שׂרף גם לא כֻבָּתָה5 (אדם, שש"ק, מיכל דמעה).

— הִתפ', °הִתְכַּבָּה, — כמו כָּבָה בקל: שהיה מיצר שהנר היה הולך להתכבות וכו' (ר"א אזקרי, חרדים ח).  מדוע תתכבה הלהב מרוח גדול פתאום וכו' ואיך יתכבה אש לעת שזורקים בו סמרטוטים או זבל או בגדי פשתן לחים וכיוצא בהם (מעשה טוביה, יסודי עולם א ב).  ובשביל זה יתמה הרואה איך האש דולק במים ואינו מתכבה (שם).  כמו שיתכבה הנר בסבת נפיחה חזקה עשויה במפוח (שם, ארץ החדשה ב א).