*, כבייה, ש"נ, — שה"פ מן כָּבָה: רבי יוסי אומר אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כבייה לעולם (פסח' נד.)  היו ב' (נרות) אחת דולקת ואחת כבה וכו' ונתכוין להדליק קודם וקדם וכיבה בלא דעתו והדליק באותה כבייה בנשימה אחת חברתה (רגמ"ה כרית' כ.).  אשו של גיהנם אין לו כביה עולמית (רמ"ע מפאנו, אמר' טהור', תקו"ד ה ה).