1 לא נתברר מקור מלה זו, ועי' הערה לקמן.    

2 השבעים תרגמו את המלה כביר במלה היונ' ἥπαρ כנראה קראו כָּבֵד, וחשבו ששּׂמה מיכל כָּבֵד של עֵז תחת מראשתי התרפים, אולי לכונה של כשוף ונחש וכיוצא בזה, ודבר מובן מאליו הוא כי זו טעות.  ולא פחות טעות הוא פרושם של קצת החדשים שפרשו כביר על סמך הדמיון להמלה מכבר, במשמ' כִלּה מעשה רשת משערות העזים למחסה מזבובים.  כי אעפ"י שכבר השתמשו המצרים הקדמונים בכִלּוֹת מארג דק סביב למטותיהם, מ"מ רחוק הדבר שגם בגבעת שאול כבר הגיעו לתפנוקים ממין זה.  ועוד קשה למה הסירה מיכל את הכִּלּה מסביב למטה ושׂמה אותה תחת מראשותי התרפים כיון שרצתה כי מלאכי שאול יהיו סבורים כי דוד שוכב חולה במטה, וחולה בודאי ראוי שישכב תחת מחסה של כִלּה אם דבר כזה כבר נמצא בבית, ולא שתהיה הכִּלּה מקֻפלה תחת מראשתי החולה.  יותר לפי הענין תרגמה ולג' pellem pilosam caprarum, ר"ל עור שֵׂער של עֵז, והפשיטא: מסכא דעזא, עור של עז.  ריב"ג תרגם בערב' מחדה אלמרעזי, ר"ל כסת של צמר עזים, וכן רד"ק, אבל, לא ריב"ג ולא רד"ק לא הביאו מקור נכון למשמ' זו להמלה כביר, ובאמת, עצם צרוף זה אינו משמש בשום אחת מהלשונות האחיות במשמ' קרובה לזו.  ואולם מכל ספור המעשה נראה כי מיכל עשתה זאת בכונה ששׂמה את כביר העזים מראשתי התרפים כדי שגם זה יהיה סימן כי דוד כאן ולא ברח, והלשון כביר העזים בודאי יאות לדבר עשוי מעור העזים יותר מהעשוי מצמר העזים.  והנה יש בערב' שני צרופים קרובים מאד להצרוף כביר ושניהם משמשים בלשון זו במשמ' כלי עשוי מעור של כבשׂ וכדומה.  הצרוף האחד הוא ג'רב جرب, וממנה שני השמות גִרבַה جِربٓه۬,  גִרַאב جِرٓاب, והצרוף השני הוא קרב قرب, וממנו שני השמות קִרבַה قِربٓه۬,  קִרַאב قِرٓاب.  וז"ל  לשאן אלערב בערך גרב: ואלגרבה ג'לדה או באריה תוצ'ע עלי שׁפיר אלביר לילא ינתת'ר אלמא' פי אלביר וקיל אלג'רבה ג'לדה תוצ'ע פי אלג'דול יתחדר עליהא אלמא ואלג'ראב אלועא מערופ וקיל הו אלמזוד ואלעאמה תפתחה וכו' ואלג'ראב ועא מן אהאב אלשׁא לא יועי פיה אלא יאבש, ע"כ, — ובעבר':  גר'יבה היא עור  או מחצלת  יושם על שפת הבור כדי שלא ידיתו מים בבור וי"א ג'רבה היא עור יושם בפלג שיזלו עליו המים וג'ראב הוא הכלי הידוע וי"א הוא המזוד (שק ישימו בו צידה לדרך) וההמון יפתחוהו (יקראו האות הראשונה בפַתח) וכו', וגראב הוא כלי עשוי מעור השה לא יושם בו אלא דברים יבשים.  ובערך קרב אמר וז"ל: אלאזהרי קראב אלשיפ שׁבה ג'ראכ מנ אדם יצ'ע אלראכב פיה שיפה בג'פנה ושוטה ועצאה ואדאתה ופי כתאבה לואיל בן חג'ר לכל עשרה מנ אלשראיא מא יחמל אלקראב מנ אלתמר קאל אבנ אלאת'יר הו שבה אלג'ראכ יטרח פיה אלראכב שיפה בע'מדה ושוטה וקד יטרח פיה זאדה מנ תמר וע'ירה וכו' ואלקרבה מנ אלאשאקי אבנ שידה אלקרבה אלוטב מן אללבנ וקד תכונ ללמא, ע"כ, — ובעברית: אלאזהרי (אמר) קראב אלשיפ דומה (להכלי הנקרא בערב') גראב מן עור ישים בו הנוסע את חרבו בתערו ושוטו ומקלו וכליו ובהכתבת לואיל בן חג'ר (כתוב) לכל עשרה מגדודי השיָרה כמה שישא הקראב מתמרים ואמר בן אלאת'יר הוא (הקראב) דומה לגראב יטיל בו הנוסע חרבו בנדנה ושוטו וגם יטיל בו צידה לדרך מתמרים וכדומה וכו' והקרבה היא מהנאדות (ואמר) אבן שידה קרבה היא נאד לחלב וגם תהיה למים. — הרי ששני הצרופים גרב  וקרב משמשים בערב' בעצם הדבר במשמ' אחת, בענין עור של כבשׂ וכדומה, וכלי עשוי מעור כזה, ובשני אלה הצרופים עַיניהם ולַמדיהם הן רב, רק פאיהם מתחלפות, אך שתיהן חֵכּיות, בהאחד ג ובהשני ק.  וגם בהשם כביר עינו ולמדו הן הן מה שבהצרופים הערבים, רק מסורסים בר, ופאו היא כמו"כ חכית, כ, וזה החלוף כ במקום ג ובמקום ק מצוי מאד בין שתי הלשונות האלה.  ולכן רשאים אנו להחליט בלי כל פקפוק כי השם כביר הוא הוא השם גרבה וגראב וקרבה וקראב, ובהיות שלכלי המים לא מצאנו בשום מקום שהשתמשה הלשון העברית בהשם כביר, קרוב לודאי הוא, שהשם כביר הוא הוא השם גראב וקראב, והוא השק של עור שהיה משמש לההולך בדרך לשים בו חרבו ושאר צרכיו וגם צידה, וקרוב הדבר כי בהיות האיש בביתו היו ממלאים את הכביר בדברים רכים והיה משמש גם כמו כסת, והיה זה סימן שאין האיש עתיד לצאת בקרוב לדרכו, ולכן אותו שׂמה מיכל תחת מראשותי התרפים, כי גם זה היה סימן שדוד שוכב כאן ולא ברח, כיון שהכביר שלו כאן תחת מראשותיו.  ויונתן תרגם קרוב לזה נודא דעזא.  וחכמי בגדד מפרשים השם כביר העזים במשמ' עור העז עם השערות עליו עשוי לשטיח, ואומרים שכך קבלה בידם מהקדמונים.