*, כלייה, ש"נ, — שה"פ מן כָּלָה, במשמ' אבוד והשמדה, Vertilgung; extermination: גמרו שלא לעשר רעב של מהומה ושל בצורת באה ושלא ליטל את החלה רעב של כליה באה (אבות ה ח).  שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה וכו' ולא גמרת להם כלייה עד שהשלימו רשעם לפניך וכו' עשר מכות הבאת על המצריים במצרים ולא גמרת עליהן כלייה עד שהשלימו רשען (אבות ה ח).  כל המשתף שמו של הקב"ה בעבודה זרה חייב כליה (אבות ה ח).  קשה היא הליצניות שתחילתה ייסורין וסופן כלייה (אבות ה ח).  אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה (אבות ה ח).  באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס (אבות ה ח).  יושב (הקב"ה) ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים (אבות ה ח).  א"ר יוחנן אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה (אבות ה ח).  שביום הזה כל העולם עומדים בדין לפני הקב"ה והעולם מתחייב כלייה מפני שבריותיו מלוכלכים בעבירות והקב"ה מזכה את עולמו (אבות ה ח).  ראויים היו ישראל כליה בימי המן אלולי שנסמכה דעתן על דעת הזקן אביהם (אבות ה ח).  אמר הקב"ה לשטן הבא לי מגילה ואכתוב עליה כלייה (אבות ה ח).  מחלוקת וכו' כלייה מביא לעולם (אבות ה ח).  וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה (אבות ה ח).  — ואמר המשורר: לכל נוצר ונברא קץ וסוף כל חי לכליה, ואתה הוא ולא יכלו שנותיך ככל בריה (אבות ה ח).