°, ת"ז, לנק' כֵּלִיִּית, מ"ר כֵּלִיִּים, כֵּלִיּוֹת, — אֵבֶר כֵּלִיִּי, שהוא כלי לתפקיד מן תפקידי הגוף, היד היא אבר כֵּלִיִּי למלאכה, והעין לראיה וכדומה: והגשם הטבעי אם כליי ואם בלתי כליי כלומר שישלמו פעולותיו בכלים או בלעדי כלים (כוזרי ה ב).  כי כל כח מכחות אלה האברים הכליים חולקים קצתן על קצתן מצד הפכיות השקועות בהם (פי' יציר' לאבו סהל).  מבואר שלא יצטרך הגרם השמימיי להיות כליי (רלב"ג, מלחמ' ה' ג ה).  הנה יחויב שיהיה בזרע כלי ההרגש וזה מבואר הבטול כי הוא מתדמה החלקים לא כליי (שם ה ד).  ותמצאהו (את גוף האדם) מורכב מאבריו הכליים (אבר' חסדאי, תרג' ספ' היסודות לר"י ישראלי).  הכח הזן שהוא פועל בכלי כליי ומסגולת הכח המדמה שאינו פועל פעלו בכלי כליי (רשב"צ דוראן, מג"א, ח"י ד).  הנפש שהיא עצם כחיי בגוף כליי (תגמ' הנפש יד:).  שהמזג הטבעי שיש לזה האבר החולה הוא צרכו הכליית וההרכבות שבה יפעול פעולתו המיוחדת מן הצד שהוא בו כלי פלוני לנפש לפעול (שם).  ונקראים אברים כליים כי הם כלים לנפש בשלמות הפעולות והתנועות (קאנון א א ה).  שה' יתברך איננו שומע באמצעות חוש השמע ואיננו רואה באמצעות חוש הראות הכליי (מנח' קנא' לר"י מפיסא 22).  כי הנפש אינה נמצאת כי אם באברים כליים (שם 52).  לפי שהחוש הוא כח כליי והשכל אינו כח כליי (שם 67).  כי איך יהיה  בעל נפש מי שאינו גשם כליי (רי"א, מפע' ה' ג ג).  יחשב שהוא כח גשמי כליי נולד עם הנפש (אילם ליש"ר, תשו' למשה מיץ).  לפי שהנפש הזנה היא כליית ואלו הכחות אין להם כלי אלא החום לבד (נוה שלום ז ב א).