°, ש"ז, — מי שטבעו לכעֹס, מי שכֹעֵס מהרה: אין אוהב להפכפך ואין אמונה לעבד ולא מנוחה לחמדן ואין סלסול לכילי ולא חבורה לכעסן (מבח' הפנינ', שער המוסר).  ואל תחלוק עם אדם כעסן כי אתה מצער אותו (שם, מצות החכם לבנור).  ונראה על פני הכעסן כאילו הוא עמוס ומתחמם גופו הרבה ומתנדנד לבו נדנוד גדול ודופקו דופק בחזקה (תקון מדות הנפש מ).  אין הכעסן נמצא שמח (שם).  וראוי למי שהוא כעסן שיקראוהו כסיל ודבר שאי אפשר הוא שיינצל הכעסן מן החטא הגדול (שם).  שבהסכמת האנשים המתחלפים בדעות קצתם עם קצתם יתקיים הכלל כלו כי כשתמצא ההסכמה בין הכעסן והסבל ובין הכילי והמפזר ובין שאר המדות ההפכיות תמצא המעלה (העקרים ד נא).  שהאדם הכעסן מדון והקטטה נמשכים אחריו לעולם ואינו נמלט מהם (פי' משלי לזרח' הלוי טו יח).  הייתי מחשב מה יעשה אדם ולא יכעוס והתחלתי להתנמנם ובעודי מתנמנם הרגשתי כמי שאומר לי הרוצה שלא יהיה כעסן יהיה משכיל (ראש' חכמה, שכר הענוה ה).  — ומ"ר: (שהיו) כעסנים ומגרשין נשיהן מחמת כעס (רגמ"ה ב"ב קס:).  אנשים מרי נפש כעסנים שיש בסיעתנו (רש"י שופט' יח כה).