1, ש"ז, מ"ר כְּפִירִים, בכנ' כְּפִירַיִךְ, כְּפִירֶיהָ, —  ארי בימי נעוריו, שכבר יצא משנות הגוּר, jung. Löwe; jeune lion; joung lion:  ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כְפִיר אריות שאג לקראתו (שופט' יד ה).  וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וּכְפִיר ומריא יחדו (ישע' יא ו).  שאגה לו כלביא ושאג כַּכְּפִירִים וינהם ויאחז טרף (שם ה כט).  הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כְּפִיר קולו ממענתו בלתי אם לכד (עמו' ג ד).  כי אנכי כשחל לאפרים וְכַכְּפִיר לבית יהודה אני אני אטרף ואלך אשא ואין מציל (הוש' ה יד).  והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער כִּכְפִיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל (מיכ' ה ז).  עזב כַּכְּפִיר סכו (ירמ' כה לח).  יחדו כַּכְּפִירִים ישאגו נערו כגורי אריות (שם נא לח).  מה אמך לביא בין אריות רבצה בתוך כְּפִרִים רבתה גוריה ותעל אחד מגריה כְּפִיר היה וילמד לטרף טרף אדם אכל (יחזק' יט ב=ג).  קול יללת הרעים כי שדדה אדרתם קול שאגת כְּפִירִים כי שדד גאון הירדן (זכר' יא ג).  דמינו כאריה יכסוף לטרף וְכִכְפִיר ישב במסתרים (תהל' יז יב).  על שחל ופתן תדרך תרמס כְּפִיר ותנין (שם צא יג).  כְּפִירִים  רשו ורעבו ודרשי יי' לא יחסרו כל טוב (שם לד יא).  הַכְּפִירִים שאגים לטרף (שם קד כא).  נהם כַּכְּפִיר זעף מלך (משלי יט יב).  שאגת אריה וקול שחל ושני כְפִירִים נתעו (איוב ד י). —  ובהשאלה, כנוי לאדם גבור, עריץ, קשה ואכזר:  עליו ישאגו כְפִירִים נתנו קולם וישיתו ארצו לשמה (ירמ' ב יה).  איה מעון אריות ומרעה הוא לַכְּפִירִים וכו' הנני אליך נאם יי' צבאות והבערתי בעשן רכבה וּכְפִירַיִךְ תאכל חרב (נחו' ב יב=יד).  שבא ודדן וסחרי תרשיש וכל כְּפִירֶיהָ יאמרו לך הלשלל שלל אתה בא (יחזק' לח יג).  אלהים הרס שנימו (של הרשעים) בפימו מלתעות כְּפִירִים נתוץ יי' (תהל' נח ז).  השיבה נפשי משאיהם (של האויבים הרשעים) מִכְּפִירִים יחידתי (שם לה יז). —  ואמר המשורר:  הלא תעש בכל שנה פעלים כפעלך לאבות ואצילים, ולי תשחט כפירים כצפירים ולי תזבח שחלים כרחלים (ר"ש הנגיד, הלי תעש).  ויום קטב אשר יפיל כפירים עלי ערש דוי טרם חיותו, ישחק בו כמו צפור בבאו וכנעל לכף רגלו ישיתו (הוא, הנרפא הזמן).  ולב עמק כמו ים סוף ואולם כמשה מלבב הים משיתו, ואיש ינחה בשבטו הכפירים ואולם את כצאן משה נחיתו (שם). —  והשתמשו המשוררים הרבה בשם זה במשמ' כנוי לגבור, לגדול בעמו וכדו':  ואבד באבֹד מלכו שמואל ותוחלתו כבר אזלה וסרה, וחרה לי וחרה לאלהים ואפו כאש נשק וחרה, אזי עמד כפיר עמים ועצר בעמו אחרי אביו עצרה (ר"ש הנגיד, אלוה עז).  מי יהרס שני כפירים שואגים לטרוף שאר צאן אבדות נערו (רשב"ג, בימי יקותיאל).  ועוד לא אשקטה מהר מזימות עד כי אעלה לטרוף כפיריו (הוא, כשורש עץ).  ואם טרף בכור מות כפיריו אמור מה יעשו עדרי טלאיו (רמב"ע, לשמש בא, כ"י בודל').  אנשי חיל גבורים, ושרים אדירים, אצילים וברים, להם חן עפרים, ולבות כפירים (ר"י חריזי, תחכמ' ז).  ויצאו מהם בתחלה שני גבורים, כאלו הם שני כפירים, להם זרוע עם גבורה, ולהם קול גערה (שם). —  °כְּפִיר המליצה, החכמה, וכדומה:  כפיר אמר ומשכילים לפניו לשונות כלואות (רמב"ע, עד מה בגרון, כ"י בודל').  חכמות קראוהו כפירנו, ולו אנשי חבורה אמרו ארינו (טודרוס הלוי, קטע כ"י גני' קאהיר).