1, כור, ש"ז, — מדה לדברים יבשים ולחים: ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כֹּר סלת וששים כֹּר קמח (מ"א ה ב). ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כֹּר חטים מכלת לביתו ועשרים כֹּר שמן כתית (שם ה כה). מעשר הבת מן הכֹּר עשרת הבתים חמר (יחזק' מה יד). נתתי חטים מכות לעבדיך כֹּרִים עשרים אלף (דהי"ב ב ט). ויתנו לו בני עמון בשנה ההיא מאה ככר כסף ועשרת אלפים כֹּרִים חטים (שם כז ה). — ובתו"מ: לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן (ב"מ ה ט). אומר אדם לחבירו הלויני כור חיטין וקוצץ לו דמים (גמ' שם עה.). ארבעת קבין לכור זרע (שם קה:). כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה (ב"ק קה.). — ומ"ר: השוכר את השדה מחבירו בעשרה כורים חטין לשנה ואומר לו תן לי מאתים זוז ואפרנסנה ואני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה (ב"מ סט:). לשני בני אדם שהיו להם שני כורים אחד של חטים ואחד של שעורים (מד"ר בראש' מא). — ומ"ז כּוֹרַייִם: ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש (אהל' ח א). אפילו כור ואפילו כוריים (ערוב' סז:). — בֵּית כֹּר, שדה כדי לקחת ממנו כֹּר או לזרע בו כֹּר: האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך (ב"ב ז א). אפילו בית כור אפילו בית כוריים (תוספתא שבי' ב יה). שני אחים וכו' לאחד תשעה בנים ולאחד בן אחד ולפניהם בית חמשת כורין תשעה נטלו בית לתך ואחד נטל בית לתך (שם ב"ב ז ט).