פ"י, כַּתּוֹתִי, אֶכֹּת, יָכֹּת, יָכֹּתּוּ1, כְּתוֹת, כֹּתוּ, כָּתוּת, — א) כָּתַת דבר, שבר אותו בהכאה לרסיסים, zerschlagen; broyer; to crush : ; ואשרף אתו (את העגל) באש וָאֶכֹּת אתו טחון היטב עד אשר דק לעפר (דבר' ט כא).  ושברה כשבר נבל יוצרים כָּתוּת לא יחמל ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד (ישע' ל יד).  ומעוך וְכָתוּת ונתוק וכרות לא תקריבו ליי' (ויקר' כב כד). — ובהשאלה, כָּתַת את אויבי פלוני, שברם שבר גמור: לא ישיא אויב בו ובן עולה לא יעננו וְכַתּוֹתִי מפניו צריו ומשנאיו אגוף (תהל' פט כג-כד). — ובסהמ"א: שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש (רש"י בראש' יא כח). — ופָעו': עד אשר יתרככו היטב כמוח כתות ואז יתנם על הבשמים הכתותים והנכברים (שבתי דונולו, ספר המרקחות).  מרוח אשך וכו' שפחדיו מרוססין שביצים שלו  כתותין (רש"י ויקר' כא כ).  — ב) כָּתַת ברזל וכדו', הכה בפטיש עליו לעשותו כלי: קדשו מלחמה העירו הגבורים יגשו יעלו כל אנשי המלחמה כֹּתּוּ אתיכם לחרבות ומזמרתיכם לרמחים החלש יאמר גבור אני (יוא' ד ט-י).

— פִע', כִּתַּת, כִּתְּתוּ, — א) כִּתֵּת דבר, שברהו לרסיסים דקים: הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבת וכרת את האשרה וְכִתִַּת נחש הנחשת אשר עשה משה (מ"ב יה ד).  וינתץ את המזבחות ואת האשרים והפסלים כִּתַּת להדק (דהי"ב לד ז). — כִּתֵּת את הארץ, שברה, החריבה: כי לא אחמול עוד על ישבי הארץ נאם יי והנה אנכי ממציא את האדם איש ביד רעהו וביד מלכו וְכִתְּתוּ את הארץ ולא אציל מידם (זכר' יא ו). — ובתו"מ: גירר (חזקיהו) עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו כיתת נחש הנחושת והודו לו (ברייתא פסח' ד ט).  ללסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים וגו' עבר פקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום התחיל מכתתו (מד"ר בראש' כב).  שד הוא ושמו שאייה מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם דר בתוכה ( רש"י ב"ק צו.).  תנור שנטמא ולא רצה לכתתו (רמב"ם, כלים טז ב). — ובהשאלה: כתתו עצמותיכם על דברי תורה ברכ' סג:.  כמה דורות אבד יצר הרע דור אנוש ודור הפלגה ודור המבול כיון שעמד אברהם אבינו וראה שאין בו תוחלת התחיל  מכתתו ( מד"ר בראש' כב). — ואמר הפיטן: זכור טפש מהערימה, ירד וכתת עמי עד חרמה  שבת זכור, זכור איש). — ובהשאלה, °כִּתֵּת גאון וכדו': מחֵץ לשון הנבונים משכיל יפחד ויחת, כי בו יכתת גאון כל גאה בלי בין ויחת (רמב"ע, תרשיש י). —  *כִּתֵּת רגליו, בהשאלה, הלך הרבה ופצע את רגליו בהליכה: אלה ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ב"ב ח..  אותם המכתתין רגליהם ויושבים ועוסקים בתורה אני פורק מהם עול מלכות (פסיק' דר"כ, וזאת הברכה). — ומצוי בסהמ"א: הולכים ושטים ומכתתים רגליהם מעיר לעיר לכל צד הם פונים לבקש עזרה (מגי' עיפה לר' שבתי כהן).  וכה משפטו כל ימי חייו מדי שבת בשבתו לכתת רגליו בשווקים וברחובות בבתים ובחצירות לילה ויום (עמה"מ, קרית ארבע קיב).  בימי גזירת תתנ"ו והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתים רגליהם לשנות מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים (שו"ת חת"ם, או"ח קנט). — ב) כִּתֵּת ברזל, הכהו בפטיש לעשות כלי: ושפט (מלך ישראל) בין הגוים והוכיח לעמים רבים וְכִתְּתוּ חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישע' ב ד).

— * כּוֹתֵת, כּוֹתְתִים, — כמו ש"ז: סופו של ארז זה באין כותתין ומכתתין אותו ומסבכין (צ"ל ומסככין) בו בתים והשאר מניחין על האור (דא"ר ד).

— הִפע', הִכֵּת, וַיַּכְּתוּ: וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים וַיַּכְּתוּ2 אתכם בשעיר עד חרמה (דבר' א מד).  וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא וַיַּכְּתוּם2 עד החרמה (במד' יד מה).

פֻע', כֻּתַּת, יֻכַּת, יֻכַּתּוּ, — שכתתו אותו: וכל פסיליה יֻכַּתּוּ וכל אתנניה ישרפו באש (מיכ' א ז). — ובהשאלה, הגבורים יֻכַּתּוּ: מדוע ראיתי המה חתים נסוגים אחור וגבוריהם יֻכַּתּוּ ומנוס נסו ולא הפנו ( ירמ' מו ה).  מבקר לערב יֻכַּתּוּ מבלי משים לנצח יאבדו (איוב ד כ). —  כֻּתַת בפלוני, כִּתֵּת זא"ז, במלחמה וכדו': ובעתים ההם אין שלום ליוצא ולבא כי מהומות רבות על כל ישבי הארצות וְכֻתְּתוּ גוי בגוי ועיר בעיר (דהי"ב יה ה-ו). — ובתו"מ: בזמן שהיא (השדרה) בתוך הקבר אפי' משוברת ואפילו מכותתת (תוספתא אהל' ב ה).  השזרה והגולגולת אפי' מכותתין אפילו מפורקין (ירוש' נזיר נו ג). — ובסהמ"א: עצים מכותתין כעין קנה מרוסס (ר"ח ב"ק כב:).  שעורים מכותתות ומבושלות (תשו' הגא', הרכבי רצו). — ואמר המשורר: פזר נקבצים ונצמתו, וככלי נפוץ כותתו, נבהלו מפניו ונבעתו, ורעשו מפניו דגי הים (ר"י הלוי, מי כמוך).  חמרי יֻכַּת ורגביו יתפרדו, מפלי הגויה הם זיקי הנפש, יטשו לויותם יותכו יפלו (יל"ג, הוי אח א).  כוכב אור ממסלתו נפל משמים, וַיֻּכַּת לשביבים ויפזר ברוח, ובנפלם עוד הפיצו השביבים קרנים, וכמו נרות אלהים נתנו אור זרוח (הוא, איבעי להו).

 — נִפע' *נִכְתַּת: מגופה שנכתתה היא ושבריה (שבת קכד:).  מי שנמעכו הביצים שלו או אחת מהן או נכתתו וכו' או נתקו (רמב"ם, ביאת המקד' ז ח).

— הִתפ', °הִתְכַּתֵּת, — כמו כֻּתַּת במשמ' העקרית: אדמה שהיא קרוב להתפרך ולהתכתת ואינה אבנים ולא לבנים שרופות ( ר"ח שבת פא.). —  ובהשאלה: ובימים ההם ובעת ההיא יתכתתו גוי בגוי חרב איש ברעהו וישראל יהיו ביניהם בצער גדול  (אילימה לרמ"ק, עין כל ה כד).