לווה, ש"ז, מ"ר לֹוִים, לווים, — מי שלָוָה כסף מחברו: והיה כעם ככהן כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כקונה כמוכר כמלוה כַלֹּוֶה כנשה כאשר נשא בו (ישע' כד ב). עשיר ברשים ימשול ועבד לֹוֶה לאיש מלוה (משלי כב ז). — ובתו"מ: כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו והלוה נותן שכר (ב"ב י ג). אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב (שם ז). ואלו עוברים בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים (ב"מ ה יא). שלא לגדור בפני הלווין שלמחר יהו מבקש ללות ואין אדם מלוה לו (תוספתא כתוב' יב ב). המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה (ב"ב קכח:). (האומר לחברו) תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום (שם קעד.). כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (סנה' לב.). שני מלווין ושני לווין ושני שטרות (שבוע' מז:). בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש לא הערב (מד"ר שה"ש, משכני). הלוה לזה נ' זהובים ולזה ק' ולזה מאתים ברחו הלווים אחר זמן שמע המלך ורע לו (שם שמות מג).