לוֹעֵז

* 1, ש"ז, מ"ר לוֹעֲזִים, — מי שאינו מדבר עברית: והלועז ששמע אשורית יצא (מגי' ב א). — ומצוי בסהמ"א: ולא יטען בדין ממון לזכות, אבל יטען בנפש בל להכות, וללועז שמע ממתרגמנים, בדין ממון שנים נאמנים (רה"ג, שער דיני ממונ' פד). ויראו להגלות רב הנבזים, הדומים לכלבים ההוזים, ושלחו באש יהודה מן הלועזים, וישלח יהודה את גדי העזים (יהודי אבן ששת, אחל במלים). וכן יאמר הלועז דקומפלישנ"ט ש"י מסב הדבור אליו באמרו ש"י (רש"י שמות יה כד). כי אינם לועזים שלא יבינו את לשונך (רד"ק יחזק' ג ד). לפי שכל מי שאינו מדבר בלה"ק יקרא לועז (רי"א, זבח פסח, הללויה). ודרשתי היטב בשבע חקירות ודרישות לדעת תוכן המנהג הזה אשר נהגו הלועזים לשגר תמיד דורון לכלה (תשו' מהר"י קלון קעא). — ואמר המשורר: התדמה שפת עבר לניב כוש ופוט הקול יעקב ידמה לך לקול לועזים (רס"ע אבן דנאן, מלאכ' השיר).



1 עי' לָעַז.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים