פ"ע, לֹעֵז, — לָעַז פלוני, דִּבֵּר בלשון לא מובנה, בפרט לא עברית: בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לֹעֵז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (תהל' קיד א-ב). — ובתו"מ, לָעַז לו, דבּר לו דברים בלעז: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין דינרין בקופה ומעלין להן תמידים היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרין בידכם (סוט' מט:). — ובסהמ"א במשמ' תרגם מלה עברית במלה לא עברית: שיבא לועזין רישט"ל (רגמ"ה ב"ב לו:). ויש לועזים בורית שאב"ון (רש"י ירמ' ב כב). והלועזות ילעזוה אפוריניטי (ר"ת על דונש, ויגאלו). ובערוך לועזו (את השם קנקנתום) ויטריאול"ו (תוספ' גיט' יט.). תנוך זה גדר האמצעי אבל הפותרים לועזים טנדו"ן (סמ"ג מ"ע, סי' רכא). שעיקר התרגום היה כדי להשמיע לנשים ולעמי הארץ ועתה לא מבינים כי אם איש איש בלשונו על כן יראה שכל אדם ילעוז בלשונו במקום התרגום (תניא, קריא' ס"ת).
— לֹעֵז, כמו שֵׁם, עי' *לוֹעֵז, והוסיפה: ראובן לקח מסוחר אחד גוי לועז סחורה בסך מה (שו"ת פרח מטה אהרן א קד). — עַם לֹעֵז, נכרי, לא ישראל: הטה אלהי אזנך ללועזים מעיזים מצח לכו ונלחמה אתו בביתו, ושמע הוות הוללים מהללים כי אין האיש בביתו (ר"א קליר, קינ', ואתה אמרת). ההיתה זאת מאז, עלה עם עז, אויה לי, להמשיד הועז, ואוסף עם נועז, ארם ולועז, אללי לי (מנח' בר' מכיר, אבל אעורר). — ואמר המשורר: הראית ארי נוהם ודֹב שוקק טרפו עז, ואין עוזר בישראל יהי אולי בעם לועז (יצחק בן כלפון, מכת' לר"ש הנגיד).
— נִפע', °נִלְעַז, — שלועזים אותו: פי' קיפה דקדקת שבשולי קדירה הנלעז פונדריל"א (סמ"ג לאוין, סי' קלז).