° 1, ש"ז, מ"ר לְחָנִים, — חבור וצרוף של קולות בסדר וקצבה מיוחד, שממנו יולד זמר נעים, Melodie: (הדברים השקולים) אשר יפעלו פעל הדמיון ג' מינים הלחן והמשקל ומלאכת עשיית המאמרים (ביאור ספ' השיר לאריסטו). כי שירי הערב לא היה בהם לחן (שם). ואמנם יקנה לנפש זאת התכונה במין מין ממיני השיר הלחן הנאות לאותו המין מהשיר בנעימותיו וחבורו (שם). העלה השנית הנה היא התענגות האדם גם כן בטבע במשקל והלחנים כי הלחנים יראה מענינם שהם מתיחסים למשקל (שם). והלחנים והמשקלים הוא הסבה במציאות המלאכות השיריות (שם). המוסיקי מלאכה נושאה הנעימות וכונתה העיון בה מצד מה שיתקרבו ויתרחקו ובאיכות חבורם כדי שיהיה מהם לחן וכו' שהיתה כונת מלאכת המוסיקי בכלל חבור הלחנים (ספר בחכמ' המוסיקי, כ"י פריז). וכשירחק יותר ישיג בחוש השמע סוג אחר יותר דק ובמרחק יותר גדול מחוש הריח וזה בקולות והלחנים והבדליהם (העקרים ג י). ויקח עוגבו בידו וינגן מענין הלחנין הנפרדים בחכמת הניגון (תולד' אלכסנדר 15). איזה סוג מהלחנים ראוי שישתמשו עם אלו המדות אצל למודים והלחן כמו שנאמר כשיהיה במאמר הנה הוא מורכב מג' דברים מנגון ונעימה מסכמת ומאמר אשר בו הלחן אולם המאמרים אשר חובר מהם הלחן הנה כבר נאמר באיזה תאר יהיו ואשר נשאר הדבור בם הוא שיאמר איזה מהלחנים ראוי באלה ואיזה מהנגונים ואפלטון יסבור שהם לא יאותו בם הלחנים והמשתמשים בפחד היראה כמו שלא יאות בם הדבור הבלתי בעל לחן בזה הסוג ולא ג"כ ראוי בהם חבור הנעימות הרבות המשתמשות במשתה ובית החופות ובכלל הלחנים רבי השנויים (באור בן רשד לספר ההנהגה של אפלטון, כ"י וינה). אחר שהשלמנו שבילי מלאכת השירים השקולים הנה נבא עתה להודיע דרכי השירים הלחניים ונאמר כי שירי הלחן על מיניהם יש בהם מששה ויש משבעה ויש משמנה ויש מתשעה הכל כפי שיחייבהו הלחן (ר"ד בן ביליה, דרך לעשות חרוזי', כ"י פרמה). הטעמים והם מיני הלחנים והנה נשאר לנו במיני הלחנים ג' והא' הובדל לקריאת התורה והב' לקריאת הנביאים וכו' ושאר הלחנים הנוטים לשיר והנוטים לתמרור שהם מיני הפיוטים כלם (רבש"צ דוראן, מגן אבות, ח"י ד). כי לא חברתי פזמונים לנועם זמירות הישמעאלים כדי שיתעללו בם וכו' אבל בחרתי בלחן הישמעאלים שראיתים לחן לב נשבר ונדכה (ר"מ מלונזנו, שתי ידות, הקד' פזמונ'). — ונהוג הרבה אצל בעלי הפזמונים הרשימה: לחן פלוני, ר"ל שצריך לזמר את הפזמון בנעימה של פזמון פלוני: ואז ישירו את השיר הזה לחן מה לך יצרי (חמה"י א י).
1 מלה שאולה מערב' לַחנ لَحن, במשמ' זו, ולא נתברר גם לחכמי הערבים המקור האמתי למשמ' זו ללחן. כי לחנ משמש בערב' בחמש משמ', במשמ' הבין ןבמשמ' נטיה ובמשמ' טעה בדבורו בדקדוק הלשון הערבי', וגם במשמ' לשון, וגם במשמ' זמרה, וקצת קשה לחשב כי הכל נסתעף משרש אחד. ולכן אמרו קצת חכמיהם כי עקר משמ' לחנ הוא באמת טעה בדקדוק הלשון הערבי', ומשמ' הנעימה באה, לפי דבריהם, ממקרה ששפחתו של ג'עפר אלברמכי חברה קינה לא לפי המשקל המקבּל של הקינות בערבי' (M. Hartmann, d. Arab. Strophengedicht, 2). אך יש לפקפק באמתות דבר זה. ואולי נתמזגו בהשרש לחנ הערבי שני שרשים שמיים נבדלים ואחד מהם היה שרש אחר שמשמ' העקרית היתה נעם, וממנו נגזר אולי השם לחנתא בארמית, ובערבית נשאר רק בענין נעימת הנגינה והזמרה. והנה קצת היהודים הספרדים קוראים מלה זו לְחֵן, כנראה במדרש מלים המוני, שחשׁבים כי הוא מן חֵן בהוספ' ל בראש, וכמו מדרש המלים של לוי להשם לחנתא, עי' *לחנה.