1, פ"י, לֹטֵשׁ, יִלְטוֹשׁ, — א) לָטַשׁ את הברזל, עשה אותו בפטיש באש וכדומ' לתת לו הצורה הראויה ולחדדו: תובל קין לֹטֵשׁ כל חרש נחשת וברזל (בראש' ד כב).  וירדו כל ישראל הפלשתים לִלְטוֹשׁ איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדמו (ש"א יג כ). — ובפרט השחיז וחדד: חרבו יִלְטוֹשׁ קשתו דרך ויכוננה (תהל' ז יג). — וכמו שֵׁם, *לוֹטֵשׁ, לוֹטְשִׁים, ואמר בן סירא: ככור בוחן מעשה לוטש כן שכר למצות לצים (ב"ס גני' לד כו). — ובסהמ"א: המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו (רמב"ם, שבת יב ב). — ופָעו' °לָטוּשׁ, עצם לָטוּשׁ, כמו מראה וכדומה: היות הירח עצם לטוש בלבד שאינו מאיר אלא מאור השמש (פלח הרמון א ד). — ובהשאלה, לָטַשׁ את עיניו לדבר, התבונן בו בעינים חדות, בכונה של איבה וכדומה: אפו טרף וישטמני חרק עלי בשניו צרי יִלְטוֹשׁ עיניו לי (איוב יו ט). — °וְלָטַשׁ רעיוניו: וצריך כל בעל שכל ללטוש רעיוניו לדעת ענייני יחוד הבורא יתברך ויתעלה (מ' אלדבי, ש"א א). — ב) *טפח בידיו על דבר2: זה הכלל תפח (הבצק) תלטוש בצונן (פסח' ג ד).  לפי שהעוגה כשמתנפחת עולה למעלה מן המצה ולידי חמץ לא באה לפיכך חייבונו ללוטשה בצונן כדי להמעיט בה הנפיחה וחוזרת כמה שהיתה (ערוך, ערך לטש א).

— פֻע', °לֻטַּשׁ, מְלֻטָּש, מלוטשת, — גוף מלֻטש, ובהשאלה מליצית: שמצינו בבחינת אדוננו משה אשר הוא מראה מלוטשת ודוגמא ליתר בנביאים כלם (ר"י אברבנאל, מפע' ה' י יב).