° 1, ש"נ, מ"ר לִמּוּדִיּוֹת, — החכמה הלמודית, Mathematik; -tique; -tic: מי שנעשה מהיר בכללי הפילוסופיא ונכללו בדעתו כללי חלקיהם אשר ראשיתם חכמת הלימודית ומוניה ואחר זה חכמת הטבע (הקד' פי' יצירה לאבו סהל בן תמים). כי ברדיפה ההיא רמז על הלמודיות לפי שהוא דרך לרדוף החכמה ורמז בהנץ האור על הטבעיות ובגשם על האלהיות (מלמד התלמיד', וארא). שהמעיין בזה הספר ראוי שיקדם לו העיון בלימודיות וטבעיות ואלהיות (רלב"ג, הקד' מלחמ' ה'). וזה מבואר חיובו בלמודיות (שם ה ב ט). השכל העיוני הוא השכל אשר בו יעיין ויחקור האדם סביב הדברים הנמצאים אשר אין פעולתם אלינו והיא החקירה בשלשת מיני החכמות למודית טבעית אלהית (זכות אדם סו). לפי שרושם יותר חזק ירשם בנפש המושג מן החוש מהמושג מההיקש כמו שתראה בלימודיות שמצד שלא ירשם בנפש התמונה השכלית הנה יציירה מבחוץ כדי שתהיה מושגת מהחוש אשר ירשם בנפש (תולד' יצחק לר"י קארו, ואתחנן). ובכלל כל משפטי החכמות הטבעיות למודיות ואלהיות לא יוכל לבא עד תכליתם ולהגיע אל תכונתם מבלתי חכמת המחקר (מנח' קנא' לר"י מפיסא 12). האיש ישיג מושכל מהלמודיות או מהטבעיות מאחר שהם נמצאים בנפש (שם 72).