1, לוֹע, ש"ז, בכנ' לֹעֶךְ, לוֹעוֹ — א)‎ החלק התחתון של הלחי, שהשנּים יֹשבים שם, Kinbacke; mâchoire; mandible: כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת שכין בְּלֹעֶךָ2 אם בעל נפש אתה (משלי כג א-ב). — ובתו"מ: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה (סנה' נח:). תבוא מאירה לאדם שהוא אוכל קדשים בלועו (מד"ר בראש' פא). — ב) °בית הבליעה3, Schlund; gosier; throat: בני כי תשב ללחם עם עשיר לא תפער לועך בלי חק (ב"ס, תרג' ב"ז לא יח). כי ברוב אכל רוב מכאוב ופושק לועו ירבה מחלהו (שם לז לא). — והשתמשו בה בזמן החדש במשמ' כנוי לחלל שבירכתי הפה, וכן להפה הגדול של חיות טורפות וכדומ' Rachen; gueule; jaw.