לֹעַ

1, לוֹע, ש"ז, בכנ' לֹעֶךְ, לוֹעוֹ — א)‎ החלק התחתון של הלחי, שהשנּים יֹשבים שם, Kinbacke; mâchoire; mandible: כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת שכין בְּלֹעֶךָ2 אם בעל נפש אתה (משלי כג א-ב). — ובתו"מ: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה (סנה' נח:). תבוא מאירה לאדם שהוא אוכל קדשים בלועו (מד"ר בראש' פא). — ב) °בית הבליעה3, Schlund; gosier; throat: בני כי תשב ללחם עם עשיר לא תפער לועך בלי חק (ב"ס, תרג' ב"ז לא יח). כי ברוב אכל רוב מכאוב ופושק לועו ירבה מחלהו (שם לז לא). — והשתמשו בה בזמן החדש במשמ' כנוי לחלל שבירכתי הפה, וכן להפה הגדול של חיות טורפות וכדומ' Rachen; gueule; jaw.



1 בסור' לוע, במשמ' זו. וי"א גם באשור'. בארמ' לועא: תרגום לחי חמור (שפט' יה יה) לועא דחמרא. ועי' הערה לקמן.

2 להשבעים היתה נוסח' אחרת. ולג' תרג' gutture, ר"ל הגרון. הפשיטא: בפומך. התרגום: לועך, כמו בגוף המקרא. מנחם מענין בליעה, וריב"ג בערב' בלעום, והוא בית הבליעה, וכן ראב"ע ורד"ק. אך כבר נזכר למעלה כי בסור' משמשת מלה זו במשמ' חלק התחתון של הלחי, מקום ישיבת השנּים, וכן נראה משמושו בתלמוד במאמר המובא בפנים . וכן רש"י: בלחייך.

3 עפ"י פרוש הקדמונים. 

חיפוש במילון:
ערכים קשורים