— קל לא נמצא במקרא.
— הִפע', הִלְעִיט, הַלְעִיטֵנִי, — הִלְעִיט את פלוני מאכל או משקה, נתנהו לתוך פיו: ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר עשו אל יעקב הַלְעִיטֵנִי נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי (בראש' כה כט-ל). — ובתו"מ: אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין ממרים את העגלים אבל מלעיטין1 ומהלקטין לתרנגולין (שבת כד ג). הלעיטה חלתית תיאה וכו' (תוספתא חול' ג יט). גמל שראשו ורובו מבפנים מלעיטין אותו מבפנים מבחוץ מלעיטין אותו מבחוץ (ירוש' ערוב' י כו:). בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית (רמב"ם, שחיט' ו יג). — ודבור, הלעיטהו לפלוני וימות: אמר רשב"ג בד"א (שמציינים כרם רבעי לבלתי יאכלו ממנו) בשביעית (שהפקר הוא) אבל בשאר שני שבוע (שמי שאוכל מכרם חברו הוא גזלן) הלעיטהו לרשע וימות (ב"ק סט.).
— קל, *לָעַט, — לָעַט מפרי האילן וכדומ', לקח ממנו ושׂם אל תוך פיו, בפרט בתאבון: כל שהוא אלם ולועט הימנו (מעץ החיים) לשונו מתרפאה ומצחצחה מיד בדברי תורה (מד"ר דבר' א). — ובסהמ"א, לָעַט מהדבש וכדומה: מצפיחית דבש לעט, וישמן שמה ויבעט, ובהיותו שמן ודשן, עכברים אשר ישלחו שן, בכל יום במקום מצבו, יעבירו ממנו טובו (משלי שועלים סח). — ודם וכדומה: המינים מונים אותנו ואומרים שאנו מרצחים את בניהם ולועטים הדם (נצחון ישן). — ואמר המשורר: מעיל הדרי קרע, ועלי כארי כרע, דמי חללים לועט, וברשת התענוגים בועט (ר"י חריזי, תחכמ' יד). — ואמר הפיטן: צרתי מעודי, הנפש בת סודי, אשר נתתה עמדי, חומדת ושואטת, בתאותה לועטת, הנפש החוטאת (יצחק בן ראובן, פחדתי מיוצרי). — ופָעו' °לָעוּט, לְעוּטָה, לקוח לתוך הפה, ובהשאלה במליצה: אדעה כי אין זולתך לגאול נצורי כאישון, בעוטה ולעוטה ועבוטה בין אצר ודישון, גועה אחרי שובי נחמתי בלב ובלשון (שבת תשובה, אדעה כי).
1 ואמרו בגמ' שם: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר רב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי הלעטה ביד.