°, לְעֻמּוֹ, לעומו, לְעֻמָּם, לעומם, — כמו לְעֻמַּת: באכלו כמו ארבה לשאו והוא נרעב לעֻמּו ובנשאר יבקש נתן עיניו (מכת׳ לר״א בן עטא, 239,_, JQR, NS,I).  יה ראיתו גו בעולמו, יעדתו לו עזר מגלמו, ישן וננער והנה לעומו, ידע והבין שהיא מעצמו (ר׳ קלוני׳, עבוד׳, אשוחח).  נאצו למול ציר אשר בחרת, וגם מי ײ׳ אשר אמרת, לשלח את העם אשר דברת, ואתה לעֻמּם קנאה אזרת, וכגבור מתרונן משנה הערת, כלי קרב חגרת, בארצם עברת (ר"א קליר, ב' פסח, בעשר מכות).