1, ש"נ, סמי' מְגִנַּת, — תִּמָּהוֹן, בלבול ורגז, מְגִנַּת לֵב, כמו תמהון לבב, Verwirrung; perplexité; -ty: שפתי קמי והגיונם עלי כל היום שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם תשיב להם גמול יי' כמעשה ידיהם תתן להם מְגִנַּת לב2 תאלתך להם איכ' ג סא-סה. — ואמר המשורר: עלי כזאת התוגה, אין לדמעות פוגה, ובכל נפש דאגה, ובכל לב מגנות ר"י הלוי, עלי כזאת תבכינה.  הן מבשר רנה ומשמיע שמחה, בליל זה לכנה אשר באש כסוחה, כי ספה מגנה והיתה הרוחה רמב"ע, יונה זמיריך, כ"י בודל'.  והזרם את כאב לבו ושם את מגנתו בכף רגל מחואה הוא, פני שמחת.  יום אשר נסע ופנה תחנה עליו עננה, הה לפרוד הנחילני נחלת יגון ומגנה ראב"ע, בעלי ריבי.  על כזאת התוגה, אין לדמעה פוגה, ובכל נפש דאגה, ובכל לבב מגנות מספד' לת"ב, סדור תימנ'.  והתרנגול ברח מיגון ומגנה, מגג אל גג ומפנה אל פנה ר"י חריזי, תחכמ' י.  והנה חבר הקיני על סוס רוכב, ובגדי מלכות סוחב, ושני עבדים לפניו, ויחרד לבי לשנוי עניניו, כי בלילה ראיתיהו ביגון ומגנה, ובערב ילין בכי ולבקר רנה שם כג.  חברת הנדיב מציאה גדולה והגונה, וחברת הנבל חרטה מגונה, תביא בלבבות מגינה עמנ', מחבר' יט.  אל תתן להם אל חנינה, ביגון יהיו ובמגינה, תהיה שמחתם להם אנינה רני ושמחי, אהוב ונחמד.  השב נא שכינה לבית הבחירה, והסר מגינה מעל שה פזורה ספר הפזמ' לתימנ', בקש' לר"ח.  תמותתהו מגנת לב ושבר רוח ר' קלוני', אבן בחן עז.  מרוב מגנתי עצמי עששו ויתפרדו מחיל ויתפרקו ר"ע פרנסיס, צבי מודח 107.  אם עד כה היית שנינה, ברוב יגון גם מגינה, עתה תהיי עדינה ר"י נגארא, פזמונ'.  יונה נדה מקנה על גוזלה תרחף, תפרש כנף במגינה באין אונים תעופף שם מז.  טרם כלתה (אסתר) לדבר סופרי המלך נקראו, כתבו כאשר הוראו, דברי שלום ואמת, בחותמו נרשמת, אל כל עם ומדינה, להנצל ממגינה הוא, זמיר' לפורים.  אך לו ידעת מגנת לבי כי עתה תחריש א' מפו, אה"צ כו.  כה דבר המנגן במגנת רוח ובנות עיניו נזלו אפיקי מים יל"ג, אדו"מ ז.  ראש ירימו עתה ילדי עיפתה, אויבינו ישובו יהמו ילשינו, במגינת לב נדֹם לא נפתח פינו, יען מתוכו הלשון כרתה הוא, השחר נדמה.