מְגִנָּה

 1, ש"נ, סמי' מְגִנַּת, — תִּמָּהוֹן, בלבול ורגז, מְגִנַּת לֵב, כמו תמהון לבב, Verwirrung; perplexité; -ty: שפתי קמי והגיונם עלי כל היום שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם תשיב להם גמול יי' כמעשה ידיהם תתן להם מְגִנַּת לב2 תאלתך להם איכ' ג סא-סה. — ואמר המשורר: עלי כזאת התוגה, אין לדמעות פוגה, ובכל נפש דאגה, ובכל לב מגנות ר"י הלוי, עלי כזאת תבכינה.  הן מבשר רנה ומשמיע שמחה, בליל זה לכנה אשר באש כסוחה, כי ספה מגנה והיתה הרוחה רמב"ע, יונה זמיריך, כ"י בודל'.  והזרם את כאב לבו ושם את מגנתו בכף רגל מחואה הוא, פני שמחת.  יום אשר נסע ופנה תחנה עליו עננה, הה לפרוד הנחילני נחלת יגון ומגנה ראב"ע, בעלי ריבי.  על כזאת התוגה, אין לדמעה פוגה, ובכל נפש דאגה, ובכל לבב מגנות מספד' לת"ב, סדור תימנ'.  והתרנגול ברח מיגון ומגנה, מגג אל גג ומפנה אל פנה ר"י חריזי, תחכמ' י.  והנה חבר הקיני על סוס רוכב, ובגדי מלכות סוחב, ושני עבדים לפניו, ויחרד לבי לשנוי עניניו, כי בלילה ראיתיהו ביגון ומגנה, ובערב ילין בכי ולבקר רנה שם כג.  חברת הנדיב מציאה גדולה והגונה, וחברת הנבל חרטה מגונה, תביא בלבבות מגינה עמנ', מחבר' יט.  אל תתן להם אל חנינה, ביגון יהיו ובמגינה, תהיה שמחתם להם אנינה רני ושמחי, אהוב ונחמד.  השב נא שכינה לבית הבחירה, והסר מגינה מעל שה פזורה ספר הפזמ' לתימנ', בקש' לר"ח.  תמותתהו מגנת לב ושבר רוח ר' קלוני', אבן בחן עז.  מרוב מגנתי עצמי עששו ויתפרדו מחיל ויתפרקו ר"ע פרנסיס, צבי מודח 107.  אם עד כה היית שנינה, ברוב יגון גם מגינה, עתה תהיי עדינה ר"י נגארא, פזמונ'.  יונה נדה מקנה על גוזלה תרחף, תפרש כנף במגינה באין אונים תעופף שם מז.  טרם כלתה (אסתר) לדבר סופרי המלך נקראו, כתבו כאשר הוראו, דברי שלום ואמת, בחותמו נרשמת, אל כל עם ומדינה, להנצל ממגינה הוא, זמיר' לפורים.  אך לו ידעת מגנת לבי כי עתה תחריש א' מפו, אה"צ כו.  כה דבר המנגן במגנת רוח ובנות עיניו נזלו אפיקי מים יל"ג, אדו"מ ז.  ראש ירימו עתה ילדי עיפתה, אויבינו ישובו יהמו ילשינו, במגינת לב נדֹם לא נפתח פינו, יען מתוכו הלשון כרתה הוא, השחר נדמה.



1 עי' הערה לקמן.

2 השבעים וכמו"כ ולג' תרגמו במשמ' מָגֵן, ולא נתבררה כונתם.  ת"י: תבירות לבא, וכן רש"י: שבר לב.  ריב"ג אמר כי הוא משרש גנן, אבל לא באר מה משמעתו.  ראב"ע פרש במשמ' סתר, ורד"ק פרש לפי הענין כמו דאבון, והביא עוד פרוש בשם אביו כמו כסוי לב.  ובמשמ' זו פרשו החדשים ואמרו שהוא בכונת עקשות.  והנה לפי הענין, היותר נכון הוא פרוש התרגום ורש"י ורד"ק במשמ' שבר לב, דאבון לב, כי הכונה של כסוי לב ועקשות אינה די חזקה בפי איש הקורא נקמה על מחריביו.  ובמשמ' זו של שבר לב השתמשו במלה זו רוב הסופרים הקדמונ' והאחרונים.  אך לא נתברר איך נסתעפה משמ' זו מן השרש גנן במשמ' הרגילה.  ולכן נראה, כי גם בעברי' שמש שרש זה לפנים, כמו בערב', עוד במשמ' טרוף הדעת, וממנו בערב' ג'נונ جنون, שגעון.  חכמי הערבים גזרים גם משמ' זו מעקר משמ' השרש בענין כסוי וסתר, ואומרים כי מזה גִ'נ בערב' שֵד, ר"ל מסתתר מהעין, ומזה ג'נונ, שגעון, ור"ל שיש בו דבוק של שֵדים.  ואולי נתמזגו בשרש גנן גם בערב' וגם בעבר' שני שרשים נבדלים בתחלתם בשמושיהם.  עכ"פ, בערב' יש השם מַגַ'נַה مَجَنَه, במשמ' שגעון, ונראה כי היא היא המלה מגִנּה שלנו, וכמו שהיתה קללה תמהון לבב, כן היתה גם מגנת לב, והשתמש המקונן בה כאן משום לשון נופל על לשון עם מנגינתם, וכמו קללם במדה כנגד מדה: אני מנגינתם לכן תן להם מגנת לב, שגעון הדעת והרוח.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים