1, שת"ז, מ"ר מָגִנִּים, – קל הדעת, ובפרט מי שעושה מעשי גנות ובושה, Mutwilliger, Wüstling; folâtre, libertin; wicked, tine-: סר סבאם הזנה הזנו אהבו הבו קלון מָגִנֶּיהָ2 (הוש' ד יח).
1 אין חכמי הלשון מודים במציאות שם מיוחד זה במקרא, ועי' הערה לקמן.
2 ת"י: קלנא רברביהון, ר"ל הגדולים, השרים שלהם. ובמשמ' זו כל הקדמונים שלנו, ריב"ג, רש"י, רד"ק וכו'. ואמרו שהוא הוא השם מגן הנרדף עם צנה, ונקראים השרים מגנים מפני שהם כמו מגנים להעם, להארץ. אבל, בכלל יש לפקפק אם באמת שמש השם מגן בעברית הקדומה בשמוש זה, עי' הערה ב' לערך א. מָגֵן. ועכ"פ, כאן תמוה הוא שהזכיר פתאם את השרים והשתמש דוקא בכנוי מליצי זה. אבל כבר השבעים תרגמו מלה זו במשמ' אחרת, Φρυάγματος שבעקרו הוא כנוי לסוס עז וגאה, ובהשאלה לאדם עז פנים, יהיר, חצוף במעשיו ובדבריו, והיא קרובה למשמ' האמתית של המלה מגן שרגלים לדבר שהיא היא המלה מאג'נ ماجن בערב', ואמר אלג'והרי: אלמג'ונ אנ לא יבאלי אלאנשאנ מא צנע וכו' והו מאג'נ, ע"כ ובעבר': מג'ונ הוא שלא ישים לב לאנשים במה שהוא עושה וכו' והוא מאג'נ. ואמר אבן שידה: אלמאג'נ מנ אלרג'אל אלד'י לא יבאלי במא קאל ולא מא קיל לה, ע"כ, ובעבר': מאג'נ הוא מן האנשים שלא ישים לב למה שאמר ולא למה שיאמרו לו. ובלשאן אלערב: ואלמאג'נ ענד אלערב אלד'י ירתכב אלמקאבח אלמרדיה ואלפצ'איח אלמח'זיה ולא יצמ'ה עד'ל עאד'לה ולא תקריע מנ יקרעה, ע"כ ובעבר': והמאגן אצל הערבים הוא מי שירכיב דברים מגונים משחתים ודברי נבול פה מחפירים ולא תכאיבהו גערת גוער ולא הוכחות מוכיח. והנה, רוב חכמי הערבים סברים כי עקר משמ' שרש מגן הוא: היה קשה, ומאגן הוא קשה הפנים, שאינו מתביש. ואבן דריד אמר שהוא יחשבהו לדח'יל, ר"ל למלה זרה מלשון אחרת. ואם זה אמת, אפשר שמלה זו היא עברית בעקרה וממנה נכנסה להלשון הערבית. וכבר הזכרתי בערך לָאִיב, כי לשונו של הושע מצטיינת במלים לא רגילות בפי שאר הנביאים, ובפרט בעניני זנות וכדומה.