1, ש"ז, מ"ר מַדּוּחִים, — א) דבר שמדיח את השומע מדרך הטוב, בבחינה מוסרית, Verführung; sédition: נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שביתך ויחזו לך משאות שוא וּמַדּוּחִים (איכ' ב יד). — ואמר הפיטן: טחי תפל ומדוחים, אלי גיל השמחים, ובמשכנות מבטחים, יריאיך נסקלים ונחנקים (אפר' בר"י, שבת ד אח"פ, אלהי בך אחבק). — ומ"ר °מַדּוּחוֹת: שעה שיות נדחות, נפוצות בארבע רוחות, מדי שנה בשנה בזמן זה נאנחות, ביום עקב מדוחות, נשתברו הלוחות (מנח' י"ז תמוז, אלהי ישועתנו). — ב) °כמו נִדַּח: שם קץ לכל תכלה בתבל מלבד קבוץ נדודינו ומדוחנו (רמב"ע, דיואן סג, כ"י בודל'). יחיה שלו עם מדוחי, עד יפקדם דר שמים, כמו ישב שלו ויחי, יעקב בארץ מצרים (ר"י נגארא, יחיה שלו). דרור קרא למדוחי ופדם מיד אויב וצר (פזמ' לתימנ', ריח).