מֹדָע, ש"ז, — א) אדם מכיר וגואל, קרוב: ולנעמי מוֹדַע1 לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז (רות ב א). אמר לחכמה אחתי את וּמֹדָע לבינה תקרא (משלי ז ד). — ואמר המשורר: ונפשי האנושה אשר צמאה למודעה ודודה והנה ברוב תאוה יבשה (רשב"ג, הברק). — ב) *סימן: עושה מודעים לתורה (ערוב' נד:). — ג) °כמו מַדַּע: התורה דברה לבני האדם להשמיעם כדי כחם ולהשכילם כפי מודעם (דונש, ערך נחנת).