1, ש"ז, —  א) תחבשת וכדומה שישימו על המַכָּה, Verband; compresse; =ress:  כי כה אמר יי' אנוש לשברך נחלה מכתך אין דן דינך לְמָזוֹר2 רפאות תעלה אין לך (ירמ' ל יב=יג). —  ובתלמוד:  עשאה (את המטלית) מזור טהורה שרייה בשמן לא כמי שעשאה מזור (ירוש' שבת ב ה.). —  ובסהמ"א:  אשר אין בלעדיו, ברחמיו וחסדיו, שלחו לשרידיו, למחיה ומזורים (תשו' תלמידי מנחם, לגבור בתעודה). —  ואמר הפיטן:  שבר עצמותי זורר ומפרר, סלה כל אבירי הטבור והשרר, רטיה ומזור אין לברר (ר' קלוני', קינ', מי יתן ראשי). —  ואמר המשורר:  ואתי רפואה להזריע העקרות, ולהשיבם הרות, ולחמם הנשים הקרות, ואתי מזור לכל מצור, וכל נגע אשר לא חֻבש ולא זור (ר"י חריזי, תחכמ' ל). —   ובשתי המשמ':  זנח רופא וצרי שבגלעד לאיש גדל מאד עליו מזורו, והשקהו בכף עופר אהבים יליד שורק ובו יהיה מזורו (רמב"ע, תרשיש ב).  ושלחת מזור לגהות מזור, אשר לא חובש ולא זור, אל לב אחור נזור (ר"י חריזי, תחכמ' יד).  כי בידך ובתליך תעלה לכל מחלה ומזור לכל מזור וארוכה לכל מכה (שם מח).  ויש כמה מזורים במזורים ועתים מחלים המחלימים (טדרוס הלוי, קטע כ"י גני' ביה"כ בקהיר).  במקור נדפס "ביה"ס בקהיר",  —  הערת פב"י —  ב) °שֵׁם מיוחד לאבק של רפואה:  רפואתה האבק הכרכומי הנקרא מזור (קאנון ג ג ב יג).  אבק מזור קל יוקח סרושא  וכו' מזור אחר יוקח עצמות שרופים (שם ד ד א י).