1 עי' הערה לקמן.

2 בירוש' במקום מזמוטי שמחין.  ופרש הערוך מזמוטי זמירות שאומרין לפני חתן וכלה כדי לשמחן. ע"כ.  ורש"י: מיני שחוק שמשחקין לפניהן. ע"כ.  וכבר באה מלה זו בתרגום איוב לו יא: ישלמון יומיהן בטב ושניהון במזמוטין, ע"כ, והוא תרגום המלה בנעימים שבכתוב שם.  והנה לוי במלון לתרגום וכמו"כ במלון לתו"מ אמר על מלה זו שהיא יונית ואמר כי קרוב הוא שנגזרה מן  μειδιάσματα שפרושה הוא צחק צחוק קל.  אבל, כבר Fleischer, בהערותיו ללוי, דחה לגמרה גזרה זו מבחינ' המשמ' ומבחי' הצורה, אמר וז"ל: ie als wahrscheinlich gegebene Ableitung des Wortes "מזמוטין" von μειδιάσματα ist, wie manche andere dem griechisen Wörterbuche entnommene, sowohl was die Form als was die Bedeutung betrifft, mehr als unwahrscheinlich. בריל (Brüll's Jahrb. VII, 58) הציע שתי גזרות: מהמלה היונית  μασάμα, במשמ' מחול ורקוד או מן  μελίσματα, במשמ' לחן, ולזו האחרונה הסכים ש. קרויס (S. Kraus, Lew. s. v). וכבר דחה השערה זו J. Lõw בהערותיו שם, ונגד אל הנסיונות לשית מלה זו ליונית החליטה פלישר שם לשֵמית והסכים לו גם לֶו, אבל צריך להודות כי גם גזרתו של פלישר מן זמט زمط בערב' במשמ' שמט בעבר' היא רחוקה מאד ובזה צדק בריל במקום הנזכר למעלה כי היא מלאכותית יותר מדי, ואולם בעצם הדבר חש פלישר בחוש הלשון הדק שלו האמת, כי זו מלה שמית והיא נמצאת גם בערב' ממש במשמ' בעבר' אלא  בחלוף קל, והוא השם שׂמוד سمود, והפעל שמד سمد. אמר אלג'והרי:  ואלשמוד אללהו ואלשמאד אללאהי ואלמע'ני, ע"כ, ובעבר':  שמוד (פרושו בערבי') להו (והוא שעשוע ומשחק) ושאמד (פרושו) משמשע ומזמר.  ויותר מזה בלשאן אלערב, וז"ל:  ואלשמוד אללהו ושמד שמודא להא ושמדה אלהאה ושמד שמודא ע'ני וכו' ורוי ענ אבנ עבאש אנה קאל אלשמוד אלע'נא בלע'ה חִמיַר יקאל אשמדי לנא אי ע'ני לנא ויקאל ללקינה אשמדינא אי אלהינא באלע'נא, ע"כ,, —  ובעבר':  שמוד הוא להו (שעשוע) ושמד שמוד שעשע, ושמדהו שעשעהו, ושמד שמוד זמר וכו' והביאו בשם אבן עבאש כי שמוד הוא זמר בלשון חִמְיַר (בדרום ערב, בארץ סבא) יאמרו אשמדי לנא ר"ל זמרי לנו ויאמרו לזמּרת אשמדינא ר"ל שעשעי אותנו בזמרה. —  וזה ידוע כי הלשון החִמיַרית היתה במקצת יותר קרובה לעברית מלערבית, כך למשל הפעל ות'ב שהוא בעבר' ישב, משמש בערב' רוב שמושו במשמ' קפץ ובלשון חמירית במשמ' ישיבה ממש כמו בעבר', וכבר ספרו על מלך ט'פר (במדינת חִמיַר) שנכנס אליו אחד מבני ערב ויאמר לו המלך בחמירית תִ'ב (וכונתו היתה שֵׁב, ויחשב הערבי כי צוהו לקפץ) ויקפץ הערבי וישבר רגלו ויצחק המלך ויאמר:  עוד אצלינו לא ארץ ערב מי שנכנס ט'פר ילמד חִמיַרית!  — חלוף ז-שׂ מצוי בעברית בעצמה וגם בין עבר' וערב', וחלוף ט-ד בערב' בעצמה, למשל לדש-לטש لدص - لطس, لدم - لطم , וכן בין עברי' וערב' דלח-טלח' (J. Barth, Wurzeluntersuchungen, II). ורגלים לדבר כי היתה מלה זו נהוגה בעברית עוד בזמן קדום, ועל כל פנים בימי ירמיהו, והנביא הענתותי בעצמו השתמש בה פעם, רק בקצת שנוי כתיב, בתו קמוצה תחת ט חלומה, אלא שלא הרגישו בה חכמי הלשון מפני שנשתבשה קצת וקבלה צורת מלה אחרת, ועל ידי זה נעלמה כונת דברי הנביא במקום הזה, וכל המפרשים מהקדמונים ועד החדשים, התלבטו בפרושם ולא מצאו ידיהם ורגליהם, וזה הפסוק נחשב לאחד מהיותר קשי ההבנה במקרא.  וזה לשון הפסוק כמו שהוא כתוב ומנֻקד בנוסחה של המסורה:  מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמֲזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי: ירמ' יא יה.  והנה, הקדמונים ראו בזו המלה המזמתה את המלה מְזִימָּה הידועה, בצורת ישועתה, עזרתה, וכיוצא בהן, ונתקשו כלם בהתאר הָרַבִּים בל"ר ןמזמתה שהיא לשון יחיד, ופרשו בדרך רחוק מאד.  רש"י:  הרבים שבהם.  רד"ק:  האלהים הרבים שעבדתם.  והחדשים הגיהו מזִמות במקום מזמתה, וקצתם הגיהו מְנָחוֹת, ואמרו כי הרבים אינו תאר למזמות אלא שזו מלה משֻבשה במקום הַחֲלָבִים שהיה כתוב כאן, ואחרים הגיהו הרִנִּים (קורניל, במשמ' רנה ותפלה), והוסיפו להגיה:  מעליכי במקום מעליך כי, ובמקום תעלזי הגיהו קצתם תחלצי, וקצתם תעלו.  ואחרי כל אלה ההגהות הודו המפרשים שעוד לא נרפא הפסוק ושאין כל זה אלא ישוב בדחק.  ובאמת, אחרי כל אלה ההגהות אין הפסוק יותר לשונו של ירמיהו אלא לשונם של אלה המפרשים החדשים שרֻבם ככֻלם הם נוצרים.  ואולם באמת נוסח הכתיב של זה הפסוק כמו שהוא בנוסחה המסורה אינו צריך לתקונים, רק במלה אחת הגהה קלה בהכתיב וקצת שנוי בהנקוד, ובמלה אחרת קצת שנוי בהנקוד, ולא יותר, ועי"ז כל הפסוק שב טבעי ויפה במליצתו ובכונתו, וזה מתגלה להעין כשאנו מתבוננים לשתי נקודות.  ראשית התאר "הרבים" שאחרי המלה "המזמתה" שהוא בל"ז רבים, מעיד עדות ברורה ודאית, כי המלה "המזמתה" שלפניה היתה גם היא בתחלה בלשון זכר רבים, אעפ"י שיש עליות מְרֻוָחִים (ירמ' כב יד), וכדי למצא את הצורה הדרושה הזאת בהמלה המזמתה צריך רק להגיה בה הגהה קלה והיא: ם  במקום ההא הסופית שבה, ר"ל במקום המזמתה המזמתם, ולנקד -תִם במקום -תָה, ויהיה זה שֵׁם במ"ר בכתיב "חסר", כמו שיש הרבה כזה במקרא, וזה מלמד כי אין זו המלה מזמה הרגילה שהיא ש"נ.  ובכן, בחלק הראשון של הפסוק היה כתוב: המזמָתִם הרבים.  וברור הוא איפוא כי התו היא מהשרש, ושרש מלה זו הוא זמת.  ושנית סוף הפסוק כמו שהוא בנוסחה המסורה אָז תעלזי, מעיד שבתחלת הפסוק נאמר כי היא עֹלֶזֶת עתה ושעליזותה זו אינה רצויה, רקם אם תעשה מה שנאמר בחלק השני של הפסוק אז תוכל לעלוז.  מזה מוכרח כי הפעל של עליזות שבחלק הראשון של הפסוק מסתתר בהמלה "מזמָתִם", והיא היא המלה מזמוט, אלא שבימי ירמיהו, או בפרט בענתות, היו אומרים לא מזמוט אלא מזמָת.  גם בשתי המלים "ובשר קדש" התלבטו המפרשים מה ענין בשר קדש כאן, ואמרו חז"ל, וכן רש"י, שהכונה בהן היא להמילה, ואולם לפשוטו של מקרא אין בפסוק זה כלל בָּשָׂר, אלא בַּשֵּׂר, ןוהמלה יעברו, שהיא בנוסחה המסורה בקל צריך לנקד, כמו שעשו זאת כבר החדשים, בהפעיל יַעֲבִרוּ, והמלה כִּי שאחרי המלה מעליך איננה הטעם כִי, אל השם כִּי שבדברי ישעיהו:  כִּי תחת יפי (ישע' ג כד), וקודם לו בדברי הושע:  לא יוכלו נקיון כִּי מישראל הוש' ח ה-ו.  וכונת כל הפסוק היא:  מה לידידַי (כבר נקד כך אחד החדשים) בביתי לעשות מִזְמָתִים רבים וּבַשֵּׂר קדש, ר"ל לעשות בבהמ"ק הלולה וחנגה ולקרא קֹדש, קֹדש.  יעבירו (כך השבעי' וכו', וכמו וישמִעו, וישִבום שם כג כב) מעליך טנפת רעתכי, אז תעלזי.  בַּשֵּׂר במשמ' קרא, הכריז, כמו ותהלות יי' יבשרו ישע' ס ו, בשרתי צדק בקהל רב תהל' מ י.  וכבר אמרו קצת החדשים כי הכונה בידידי הוא להכהנים, והוא אולי בלשון סגי נהור והוא כנוי של עקיצה, במקום אויב.  ואולי היו אז בימי ירמיהו אנשים בין הכהנים שהיו קוראים עצמם ידידים והיו עושים הלולים במזמוטים בבהמ"ק אולי לאחד מהאלילים והיו קוראים בעת הזאת קדש קדש, כעין מה שמסֻפר על מנהגים קצת דומים לזה אחר כך בגלות בבל:  הישבים בקברים וכו' האמרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך ישע' סה ד-ה.