*, פ"י, —  א) מָחַק את הכתב, מָחָה אותו, שלא ישאר ממנו רשם:  והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק (אלישע בן אבויה, אבות ד כ).  נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה (שבת ח ב).  ואם כתבו בתוכו אעפ"י שחזר ומחקו פסול ( גיט' ט א).  נפל הדיו על גבי הספר ומחקו שעוה על גבי הפינקס ומחקו וכו' אין לך שהוא חייב אלא מוחק על מנת לכתוב והמוחק על מנת לתקן (תוספת' שבת יא יא).  אם יתן לי אדם ספר תילים של ר' מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו (רב שמעיה, ירוש' סוכ' ג כג ד).  טעה והשמיט את השם וכו' מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול ( שם מגי' א עא ג).  שהוא אומר לו כתבת בזה מחוק בזה ( שם שבוע' ז לח).  הטועה בשם וכו' מוחק וכותב (רבי יצחק, מנח' ל:).  המוחק את השם בהליכתו ( רב חנניה, מכות כב.).  מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים ( שבת ע:).  מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב (מגי' כח). —  ובסהמ"א:  אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו ( יוצ' ר"ה ויוה"כ, אבינו מלכנו). —  ובהשאלה:  מה לך להיות מחוק מספר חיים לא טוב לך שתהיה חקוק מהיותך מחוק (פרקי דר"א יה). —  ואמר המשורר:  ואהבה לא כאהבתך כתבה אנוש על קיר לבבי חיש מחוקה (ר"ש הנגיד, ידידותך).  קרא שמו אביו כתר המאורות, וטעה כי אין שמו רק יתר המארות, יהי שמו מחוק לדורות, ויובל לקברות (ר"י חריזי, תחכמ' מו). —  ב) *מָחַק את המִדָּה, העביר בנגיעה דבר מה על פני הדבר המדוד כדי שישוה ממש עם שפת המדה ולא יהיה גדוש, abstreichen; niveler; to level:  מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה וכו' למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק ( ב"ב ה יא).  ר"א אומר בו  ביום גדשו את הסאה ר"י אומר בו ביום מחקו את הסאה (תוספתא שבת א יז).  מלא חפניו שאמרו מחוקות או גדושות (רב פפא יומ' מח.).  חופה שלש אצבעותיו על פיסת ידו וקומץ ובמחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו היא עבודה קשה שבמקדש (שם מז:).  אמר הריני מוחק במקום שגודשין ולפחות לו מן הדמים והריני גודש במקום שמוחקין ולהוסיף לו על הדמים (ב"ב פט.).  לא ימחוק בבת אחת שהמוחק בבת אחת רע למוכר ויפה ללוקח ולא ימחוק מעט מעט שרע ללוקח ויפה למוכר (שם:). —  ג) *מָחַק את העור, עשה אותו רך, חלק:  המולחו (את העור) והמעבדו והמוחקו1 והמחתכו (שבת ז ב). —  ד) * מָחַק את האילן:  הקוצץ קורת שקמה וכו' הקוצצה חייב משום קוצר משום זורע המוחקה חייב משום מכה בפטיש (ר' יוסי בר' בון, ירוש' שבת ז י.).

—  נִפע', *נִמְחַק, לימחק, —  שמחקו אותו:  נמחק (השטר) או ניטשטש ובבואה שלו קיימת (תוספת' גיט' ט יב).  מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין לו קיום איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו (ב"ב י ו).  נמחק (הגט) או נשרף הרי זו מגורשת (גיט' ח ג).  ספר שנמחק ונשתייר בו שמנים וחמש אותיות (ידים ג ה).  עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת וכו' נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין (סוט' ג ג).  הללויה נמחק ואינו נחלק (ירוש' סוכ' ג נג ד).  ניכר הוא אם נמחק פעם אחת ואם נמחק שתי פעמים (רבי אבא, שם גיט' ב מד:).  ומה כתב שלמטה שלזכותן של ישראל אינו נמחק כתב שלמעלה לא כל שכן (ר' שילא, מגי' טז.).  אין העדים חותמין על המחק אלא אם כן נמחק בפניהם (אביי, ב"ב קסד.).  ב' שבועות האמורות בסוטה למה אחת קודם שנמחקה מגלה ואחת לאחר שנמחקה מגלה (רב, מד"ר במד' ט).  כתב שיכול לימחק (שם). —  ובסהמ"א:  מי שנמחק שטר חובו מעצמו שנטשטש או שנפלו עליו מים (רש"י ב"ב קסח.).  מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק (רמב"ם, מלוה ולוה כג יב).  צריך הוא לבדקה (את המזוזה) שתי פעמים בשמיטה שמא נגנבה או נמחקה או נתטשטשה או נרקבה (המאירי, יומא א).

—  הִפע', *הִמְחִיק:  הממחיק2 את הגג ואת הכרישה אף על פי שהמים יורדין מצד העליון לתחתון (תוספת' מכשירי א ה).

—  פִע', *מִחֵק, מְמַחֵק:  הממחק את הכרישה  והסוחט שערו בכסותו (מכשירי א ה).  השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק (רבי אחא בר"ח, שבת עה:).  הממרח רטייה בשבת חייב משום ממחק (ריב"ל, שם).