, (מַטָּרָא), ש"נ, — א) דבר יושם במרחק מה מהיורה בחץ לכוֵן שיגע החץ בדיוק במקום המכֻון, Ziel; but; aim: שלשת החצים צדה אורה לשלח לי לְמַטָּרָה (ש"א כ כ). דרך קשתו ויציבני כַּמַּטָּרָא לחץ (איכ' ג יב). — ובהשאלה במליצה: ויקימני לו לְמַטָּרָה יסבו עלי רביו יפלח כליותי ולא יחמל איוב יו יב=יג. — ואמר המקונן: זעמו בי הריק וחציו בי ירה, ויקימני לו למטרה (סליח' י"ז בתמוז, אזי בבגדי). — והמליץ אמר: למה למטרה בשרי נתנו וידרכו קשת וחץ תקעו (ראב"ע, מכתב לר"ש גמע). — ומ"ר °מַטָּרוֹת: זמני הלוחץ, אשר ראשי מוחץ, ירא אותי כחץ, אנחנו מטרות (רשב"ג, ואומר אל תחשה, האסיף תרנ"ד 145). — והשתמשו בזמן החדש במלה זו במשמ' דבר שאדם רוצה להשיגו, שבשבילו הוא עושה מעשהו. — ב) כמו מִשְׁמָר, חצר הַמַּטָּרָה, ששם היו שֹׁמרים אדם עד שיגמר דינו וכיוצא בזה: וירמיהו הנביא היה כלוא בחצר הַמַּטָּרָה אשר בית מלך יהודה (ברוך בן נריה, ירמ' לב ב). לעיני כל היהודים הישבים בחצר הַמַּטָּרָה (שם יב). והוא עודנו עצור בחצר הַמַּטָּרָה (שם לג א).