מִיַּד

* , — מלת הטעם, ומשמש להורות הזמן הקרוב ותָכוף בלי הפסק רב בין המדֻבר ומה שאחריו, bald; tout de suite; at once: עי' ערך יַד, והוסיפה: חבר שבא להזות מזין עליו ועל כליו מיד (תוספתא טהר' ח יב). ההולך לשחוט את פסחו וכו' יחזור מיד (פסח' ג ז). שיהיו (ד"ת) מסודרים בתוך פיך שכשאדם שואלך דבר אל תגמגם בם אלא אמור לו מיד (ספרי דבר' לד). כיון שפתח ר' לעזר בן ערך במעשה המרכבה וכו' מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה (ירוש' חגי' ב א). אם פירש (היונק מלינק) מתוך חולי מחזירין אותו מיד (שם נדה א ה). בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס (ר' יוחנן, ברכ' ו:). ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל מיד געו כל העם בבכיה (שם סג:). כל מקום שנותנן עיניהן מיד נשרף (שבת לג:). א"ר יהושע בושני מדבריכם ב"ש וכו' מיד הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי ב"ש (חגי' כב:). מחמין חמין לחולה בשבת וכו' ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו מיד (יומ' פד:).  אם אין אדם מתקן לו מן הישוב מה יאכל במדבר מיד חורק שיניו ואוכל את בשרו (מד"ר קהל', מעוות). השוכר בית מן הנכרי ומן הכותי נותן מזוזה מיד (מס' מזוזה ב ב).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים