*, מַלְוָה1, ש"נ, בכנ' מִלְוָתוֹ — מה שאדם לֹוֶה מזולתו: Anleihe; emprunt; loan: מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים (כתוב' ט ב).  מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה (ר' יוסי, ב"מ קד:).  במלוה בשטר ובמלוה על פה (קדוש' מז:).  שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם (שם).  המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה (רב, שם מז.).  מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות (ר' יוחנן, שם יג:).  הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות (רב חסדא ב"מ ד.).  המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית (אביי, קדוש' ו:). — ובכנ': לוקח אדם שטרות חברו בפחות ומלוותו של חבירו בפחות ואינו חושa משום רבית (ירוש' ב"מ ה א).  שמחה שאתם עושים בשביל הקב"ה הרי היא מעוזכם היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה (רש"י ביצ' טו:).

°מִלְוֶה, ש"ז, — כמו מִלְוָה, נהוג בדבור העברי בא"י.